הטכנולוגיות החדשות יסייעו לזכור את השואה ולשמר את סיפוריהם של השורדים ההולכים ומתמעטים. מדובר ביוזמה חדשה להנצחת השואה ואימיה באמצעות שימוש בהולוגרמה. ניצולת השואה ריצי פריצשאל, כמו גם 13 ניצולי שואה נוספים, צולמה כשהיא נשאלת 30 אלף שאלות על חייה ועל האירועים אותם חוותה על בשרה והיא תוקרן כהולוגרמה במוזיאון כשהצופים יוכלו לשאול אותה שאלות ככל העולה על רוחם ולקבל תשובות מוכנות מראש אך המעניקות תחושה של שיחה אמיתית עם הדמות.
התצוגה האינטראקטיבית היא הגרסה האחרונה של תערוכה שכבר הוצגה בכמה מקומות, בין היתר במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק ובמוזיאון ארצות הברית לזכר השואה בוושינגטון הבירה. אבל התערוכות הללו היו דו-ממדיות, ובמסגרתן סיפרו שורדים את סיפורם כפי שהיו עושים גם בסרט או בטלוויזיה. התערוכה בסקוקי היא הפעם הראשונה שטכנולוגיה של זיהוי קולי שמניעה שיחות עם קהל מצוותת יחד עם טכנולוגיה הולוגרפית תלת-ממדית כדי לספר את סיפורם של הניצולים.
"אנחנו הראשונים בעולם שיש להם את זה ומראים את זה ככה", מסרה מנכ"לית המוזיאון, סוזן אברמס. "אנחנו נעבוד עם 'קרן השואה' כדי לקבל רישיון לזה בכל העולם כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לראות את זה".
התאטרון ההולוגרפי הוא חלק ממרכז "Take a Stand" של המוזיאון בסקוקי. זו תוצאה של פרויקט בן שלוש שנים שעלה 5 מיליון דולר ומנצל טכנולוגיה חדשנית שפיתחה קרן השואה. הקרן הזו, שמבוססת באוניברסיטת דרום קליפורניה, צמחה מתוך מאמצים של הבמאי ההוליוודי המפורסם סטיבן ספילברג לשמר כמה שיותר סיפורים של שורדים.
למען הפרויקט, פריצשאל בילתה שבוע בסטודיו בלוס אנג'לס - אחד מבין שלושה מסוגו בעולם - מוקפת מערכת מצלמות תלת-ממדיות. היא ענתה על כ-2,000 שאלות לגבי חייה שהתנפצו בלילה אחד בצ'כוסלובקיה, כאשר חיילים גרמנים היכו על דלתה, ובאיומי אקדח נתנו לה ולמשפחתה 15 דקות לארוז את דבריהם ולעזוב.
על הבמה, הייצוג ההולוגרפי של פריצשאל מהנהן, מניד את הראש ומקשיב כאשר מישהו באודיטוריום שואל שאלה. הודות לטכנולוגיה שהפכה את תגובותיה ל-2,000 השאלות שנשאלה לכדי 30 אלף תשובות - "להתקיל" אותה זה כמעט בלתי אפשרי, כך לפי המנכ"לית אברמס. דמותה של פריצשאל לא רק מעניקה פרטים מחרידים על אודות השנתיים שלה באושוויץ, אלא גם יכולה לענות לשאלותיהם של ילדים בנוגע לצבע או האוכל האהוב עליה. היא אפילו שרה שיר.
אך מעל הכול, מה שהקהל רואה הוא אישה שחוזרת אחורה בזמן. "כשאני יושבת בכיסא הזה, אני חוזרת לרכבת, ואני מפחדת", סיפרה פריצשאל בראיון. "אני רואה נשים מחזיקות פעוטות, תינוקות מתים... אני צופה בכל המתרחש באושוויץ. אני רואה את האחים שלי עוזבים אותי, אני רעבה וקר לי, ואני רואה את הרכבות נכנסות ויוצאות כל יום".
בתערוכה, מתארת פריצשאל איך הובלה בדוחק לגטו היהודי, ואיך מבעד לחומה היא ראתה שכנים שלה, שחשבה שהם חבריה, לועגים לה. עד היום היא לא מבינה איך אנשים היו יכולים להיות חברים שלה יום אחד, ואז לבגוד במשפחתה ביום למחרת.
היא נזכרת בהגעתה לאושוויץ עם שני אחיה הצעירים, שנעלמו לעד. היא מספרת על הבלבול באזורי "המיון", שבהם אסירים חולקו לתורים שונים, ועל הרגע שבו אמרה לאמה שהיא נמצאת בתור הלא נכון – ולא ידעה שהיא בעצם שלחה אותה אל מותה. "לא ידעתי", היא לחשה באודיטוריום, ונשמעה כמו אותה ילדה בת 13 באותו היום, לפני 70 שנה. "אני סוחבת את זה איתי כל כך הרבה שנים, את האשמה, אולי היא הייתה חיה אם לא הייתי שולחת אותה לשם".
באושוויץ, היא מספרת, נשים שגוועו אט-אט למוות היו נותנות לה את חתיכת הלחם הקטנה שעוד הייתה להן מדי יום, בתמורה להבטחה שאם היא מצליחה לשרוד, היא תספר לאחרים מה קרה שם.
"אני רוצה להשאיר את זה עבור אנשים שיראו את זה עוד חמש שנים, 10 שנים, 50 שנים... כדי שהעולם יוכל לזכור מה קרה לנו, כדי שזה בחיים לא יקרה לאף אחד", אמרה.