עם כניסתה של שנת תשע"ז, כנסת ישראל פרסה את כפיה למרום מתוך שבח והודאה, אשר בעזרתו הגיעה היא עד הלום, ומתוך צעקה ותפלה על העתיד ועל השנה אשר בפתחה היא ניצבה: תהא השנה הבאה עלינו לטובה, שנת פדות ועלצון, שנת הרווחה וישע, שנת קירוב הגאולה השלמה, והתגלות כבוד שמים וישועת ישראל ושמחתן.
אווירת הימים הנוראים מביאה לאווירה של היטהרות. וזהו ייחודו של עם ישראל, שאינו נותן לתאריכים מסכמים, כסיום של שנה, לחלוף מעל פניו בלי תשומת לב ובלי התבוננות. החשבון הזה הוא כולו רוחני צרוף, היחיד כמו הרבים, עומדים כנועים ורוטטים אל מול השאלה הזו: האם שופרו המעשים, או חלילה, האם קולקלו?
סמלית היא העובדה, כי את תפילת הסליחות פותחים ב"אשרי": "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו", אף שלכאורה מה מקום כאן לשבח, אחרי שאנו בעצמנו מתוודים בכל גילוי הלב ש"לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"? אבל היא הנותנת: אשרי לו לעם ישראל שככה לו, שבאופן זה הוא בא לציין את סיום השנה ואת הכניסה לשנה החדשה, לא במחולות ובחינגאות של שכרות, ככל עמי הגויים, אלא בהתחטאות נפשית, בווידוי, ב"על חטא", בתשובה שלימה מעומק הלב, ולך ה' הצדקה.
הימים האלו מציגים לעין-כל מסכת מדהימה של צדקה וחסד; של הושטת יד אחים נאמנה ומעודדת מאיש לרעהו. גבאי הצדקה מספרים על הענות עצומה. יהודים נתבעים ונותנים. אף מפעלות הכלל זוכים לעזרה ותמיכה. יהודים מזילים ממון מכיסיהם, עם-קדושים מהדרים במצוות ומבקשים לקנות לעצמם סנגורים לימי הדין והרחמים.
בספרים הקדושים מובא משם צדיקי קמאי שייעודם של עשרת ימי תשובה ניתנו כמתנת-שמים לבני ישראל: שיהא בידם הספק להתחיל ולהוציא מיד מן הכח אל הפועל את כל אותן כוונות טובות וקבלות טובות שקיבלו ושיקבלו על עצמם. ואין השורות הללו מכוונות לעסוק באורחות חיי היחיד בינו לבין קונו, אלא להדגיש ולהבליט פינת-יקרת של צדקה וחסד מאורחות הכלל.
משמו של רבי ישראל סלנטר נמסר, כי התבטא: עד שהאדם בא להמליך את הקב"ה על העולם כולו, בראש ובראשונה, עליו לזכור להמליך את השי"ת על רמ"ח ושס"ה שלו! בד בבד נזכרים אנו בדבריו של רבי אהרן הגדול מקרלין, כאשר נשאל לפשר התעלפותו, שעה שהכריז בראש-השנה "המלך", נענה ואמר: נזכרתי אותה שעה בשאלה הנזכרת בגמרא, "אי מלכא אנא אמאי לא אתית לגבאי עד עתה?!" והדברים ודאי פולחים ונוקבים עד עמקי הנפש, לאמר: לא בראש השנה ויום-הכיפורים בלבד עלינו לעסוק בהמלכתו יתברך, כי אם גם בכל שס"ה ימות השנה כולם, חובתנו, הוא לקבל על עצמנו בזאת השעה, להמליך את קוב"ה ואורייתא, בראש וראשונה על עצמנו אנו, אולם גם על היקום כולו. מבלי להשאיר אחד כלשהו אשר יהא פנוי מיניה וממלכותו ושלטונו ית'.
עשיית החסד והצדקה המגיעה בתקופה זו לשיאים – היא הראויה להיות תקוות העתיד, והסגולה להשיב אחור ולהשבית עצת אויבים ומשטינים למיניהם. ואשר על כן, אם נבקש לתרום חלקנו בבחינת 'אין מזרזין אלא למזורזין', ניתן להפנות קריאה נאמנה לכל אחד ואחד להשתדל כמידת כוחו ויכולתו, כדי שניתן יהיה להתמודד עם צרכי עמך המרובים.
תעלה ותבוא. אפוא, מצוות הצדקה והחסד העולה ומתרוננת מארבע כנפות ארץ קדשנו ומכל פאתי העולם היהודי באשר הוא, ותצטרף לתפילות ולתחנונים, למעשים הטובים, ללימוד התורה ביגיעה ולתשובה הכנה מעמקי הלב. ויחדיו - יבקעו רקיעים, יהפכו דין לרחמים ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה ולישועה קרובה.
הרב שמואל ח. פפנהיים, שימש כעורך "העדה", כעת בשליחות חינוכית במוסקבה.