המושג 'גזענות', לא הוטבע על ידי הנאצים, ולא הומצא על ידם. חלוקת המין האנושי לגזעים, עם מאפיינים בולטים של השתייכות לאומית, ביולוגית או דמוגרפית, היו והינם נושא מדעי טהור.
אנחנו פוחדים להכליל. כאנשים נאורים, אנו מיטיבים להבין, שיש לכל אדם את ביטויו האישי, ואסור לנו להכליל. האיסור להכליל, נובע מהסברה הפשוטה, שיתכנו יוצאי דופן.
אלא שאין מנוס מההכללה. כלומר, אנו נוטים להגדיר את אופיו של אדם, הרבה לפני שאנו מכירים את אופיו היטב. אמנם, אנו נוטלים סיכון, שייתכן שלאחר הכרות מעמיקה – נתבדה, או שדעתנו עליו תשתנה במידת מה.
כשאני רואה כלב משוטט ברחוב, מיד אני נוטה לחשוב שהכלב אינו מתורבת, חסר בית, אולי חולה, אולי מסוכן. אלו דעות קדומות. ייתכן בהחלט שזהו כלב ביתי, מתורבת ובלתי מזיק. יתכן גם שעקרו את שיניו, או שיש לו שיתוק בלסתו התחתונה.
למרות שכל זה ייתכן, אני נוטה להגדיר אותו, בהכללה. מפני שישנם מאפיינים, ישנה סטטיסטיקה וישנה הסתברות.
אנו חוששים להכליל, מפני שאנו פוחדים מהמילה גזענות. יש לנו עבר קשה עם גזענות.
בכלל, חלק מסוים מחיינו, נסוב סביב הטראומה הלאומית שלנו.
אך האמת היא שנכון להכליל. אינטואיציה היא תכונה נפשית עמוקה וטובה. תלמידי חכמים משתבחים ב'טביעות עין', וציינו חז"ל ש'האישה מכרת באורחים יותר מהאיש'.
ישנן תכונות נשיות. למרות שיש נשים חזקות יותר מהממוצע הגברי, וישנם גברים רגישים יותר מהממוצע הנשי, אין זה מבטל את המאפיינים. המאפיינים האלה אינם חד משמעיים, ויש בהם יוצאי דופן, אך הם קיימים, נכונים וטובים. זו גזענות בטהרתה. גזענות טובה ותקנית, ואפילו חוקית.
מדינת ישראל מגדירה 'גזענות' כהשפלה ואפליה על רקע הגזע. וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
ישנו סיכון, שאם אתה נוטה להכליל ולהגדיר אנשים ובעלי חיים על פי גזעם, אתה עלול להרגיש עליונות כלפיהם ולהשפילם.
תחושת העליונות הזו, הנובעת בשל השתייכות גזעית, אינה נאורה, ומפניה אנו חוששים. אנו מוכנים לקבל אדם שמשפיל את רעהו על רקע אישי, אנו מוכנים להכיל סכסוכים משפחתיים, סכסוכי שכנים, סכסוכי עבודה, וכדומה. אך השפלה על רקע גזעי נתפסת אצלנו כ'שנאת חינם'.
האמת היא שהיא אינה לחינם, היא בגלל הגזע, ההסתברות, והסטטיסטיקה.
שנאה היא דבר רע, באופן עקרוני. וכשאני אומר 'באופן עקרוני', אני בעצם מכליל את השנאות כולם. אכן, ישנם מקרים בהם השנאה היא הדבר הנכון להיעשות. מי שהרג את אבי, לא ראוי לאהבתי. ואם אני אוהב אותו, יש בי פגם. פגם נפשי וגם דתי.
כנ"ל בכל המידות. ישנה גאווה חיובית, כמו 'גאוות יחידה', או בעגה המקומית 'ויגבה ליבו בדרכי השם', ישנו כעס ראוי לשבח, וכן הלאה, אלא שאנו מכלילים. מפני שישנם מאפיינים, ישנה הסתברות וישנה סטטיסטיקה, ובאופן עקרוני: שנאה, גאווה וכעס - אלו מידות רעות.
כן הדבר גם להיפך. ישנם יוצאי דופן בין המידות המוגדרות 'טובות' שהם בעצם רעות מאד מאד.
שנאה, היא דבר רע באופן עקרוני. ואנו נוטים ליטול את ה'באופן עקרוני' הזה, ולצרף אותו ל'באופן עקרוני' נוסף שגזענות היא רעה, ולאלה מוסיפים תבלין שוויון זכויות – והנה לנו גולם.
אם עם ישראל היושב בארצו, מאוים על ידי גזע מסוים, שכנים רעים, המהווים איום וסכנה – אין מקום לאדם בר דעת לשאוף לשוויון ולזכויות, אלא להכרעה ולצדק.
אמת טוענים הערבים. הם עם נכבש. אנו, אם אנו מעניקים להם שטחים, מעניקים להם זכויות, מעניקים להם מים, מזון, כסף ונשק – בכך אנו מעצימים את האמת – שאנו אדוניהם והם עבדינו, שאנו, ריבוני הארץ, הגזע הנבחר – מעניק זכויות לעם השפל והבזוי. ואז אנו פונים אליהם וטוענים: כמה עוד אפשר לתת? נתנו כבר הכל! הם רק רוצים עוד ועוד! כמה שתיתן הם רוצים הכל!
נכון מאד!
שמעתי פעם מאישה חכמה: כשילד מנדנד ומבקש שוב ושוב סוכריה, שוקולד, מוצץ ושמיכה, כרית ובקבוק, להוריד את הגרביים וללבוש את החולצה הירוקה.... אנו פוטרים את עצמנו ואומרים: "הוא סתם רוצה תשומת לב (צומי)".
'הו!' אמרה האישה, 'הבנת מה הוא רוצה! את זה תן לו!'
הערבים אינם רוצים את חבל עזה, ולא את יו"ש, לא את עכו ולא את יפו. הם רוצים שוויון! הם רוצים להשתחרר מהעבדות, ולהיות אדונים! הם לא רוצים עוד עו"דים ועוד רופאים, אלא להיות שווים.
כשאני אומר "הם רוצים", אני מכליל. כמובן שלא כולם. יש כאלה שרוצים בעבדותם, יש שרוצים סתם להרוג, ויש שרוצים פיצה עם זיתים. אבל יש מאפיין. והמאפיין של הסכסוך שלנו הוא הדרישה לשחרור עבדים, שחרור הכיבוש. גאולת פלסטין.
אבל אני – אני הקולקטיבי, היהודי - אני לא רוצה! אני רוצה להמשיך לגור פה. אני רוצה שזה יהיה שלי! ויש לי פתרונות: אני מציע להם להסתלק, אני מציע להם להמשיך לחיות תחת שלטון היהודים, אני מציע להם למות. ההצעות הם לא מה שאני מבקש. אני מבקש לחיות פה בשקט.
אני פוחד מהערבים. לא מהמחבלים. אני פוחד מהמאפיין של הערבים, אני פוחד מהסטטיסטיקה, ואני מכליל אותם.
אבל אם אני פוחד מהכללה, ופוחד מגזענות, אני מוכרח לתת את כל הצ'אנס לכל ערבי, אני מוכרח לקחת סיכונים ולשבת 'לאכול אתו חומוס בחמישים אחוז הנחה', כי הוא ראוי לשוויון זכויות.
במשך שנים רבות, האמין העולם שזכויותיהן של נשים אינן שוות לזכויות הגברים. שנים רבות גם האמינו שזכויות השחורים פחותות משל הלבנים, של מהגרים פחותות ממקומיים, של ילדים פחות ממבוגרים, של בעלי-חיים פחות מאנשים.
רגע, באיזה שלב אנחנו נמצאים כיום? לכבשים יש כבר שוויון זכויות? יש שטוענים שכן, ובשר זה רצח. ולכלבים? גם כן! כלב לא קונים, כלב מאמצים! גם אישה כבר לא נקנית בכסף, ובטח לא עבדים.
אנו עשויים למצוא את עצמנו מוחקים את גיל המינימום לשתיית אלכוהול, מפני שהילד יכול להחליט לבד. מי שם אותנו לקובעים שהוא זקוק להגנה? שהוא אינו מסוגל לבד? מי ששם אותנו שומרים על הנשים, העבדים והערבים?
עתידים כלבי ישראל לדרוש להצביע בקלפי, כי מי קבע שהמין האנושי יעשה זאת לבד?
אה, הם לא יודעים לדבר! בעיה שולית ופתירה. היו בעיות דומות בנוגע לבעיית קרוא-וכתוב בקרב נשים ובקרב כהי עור. הכל בסדר.
בעולם הקדום, היתה הזכות בידי האב למכור את בתו לאיש. האם הם היו פחות מוסריים? אולי. אך זו היתה זכותו. הוא הגן על ילדיו, הוא גם מכר אותם. כנ"ל לאשתו (או נשותיו) וכנ"ל לעבדיו.
על פי התורה יש מקום לעבדות, ונשים שוות פחות. גם ילדים.
על פי נביאי ישראל החדשים – עתידים להתבטל הקרבנות, מפני שבעת תיקון העולם הכל יהיו צמחוניים. כך טענו כמה מגדולי הרבנים בדורות האחרונים.
זה בהחלט ייתכן. מפני שאם העבדים דורשים את שחרורם – הרי שחובת שחרורם מוטלת על אדוניהם. אין עוד תפיסה פנימית ועמוקה שבני מין אחד או גזע אחד הינם נחותים מהאחרים. הם היו נחותים, ואינם עוד.
כמובן, זה נזק גדול לסדר הטבעי שהורגלנו אליו. רכושנו פחת, נשותינו ועבדינו חופשיים לרצונם. אז מה נשאר לנו? ערבים! הם עדיין שלנו!
הייתי מעדיף עולם בו הכל יונהג על פי חוקי התורה. מהסיבה הפשוטה, שאלו חוקים כפויים, לא ניתנים לשינוי, ולא נתונים לתפיסה ולהגדרה אישית. כי אם אני סומך על תפיסה אישית, היום הותרו נישואי התערובת, מחר תותר ברית הנישואים, ומחרתיים, יבואו חמורים בקהל.
משה נגבי מעמיד את דבריו על הדין. הוא שייך לזרם הזה, שמפרק את הכל. הוא נגד שוחד ובעד חברה מתוקנת. מתוקנת מדי.
אך חברה שאין בה היררכיה ואין בה מעמדות – יש בה כאוס.
גדעון לוי שייך לאותו ז'אנר. הוא מפרק את הכל. הוא נגד כיבוש ובעד חברה אחידה והומוגנית. כאוס.
בינתיים.
עד שזה אכן יצליח, ויהיו הספרדים חלק מן החברה החרדית, והאתיופים חלק מהחברה הישראלית, והערבים חלק מהחברה האנושית.
בינתיים סימנו כבר וי על עבדים ועל נשים, נשארו לנו עוד כמה.