נשיא המדינה שמעון פרס שהיה מקורב מאוד למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הספיד במילים נרגשות מאוד את הרב בתכנית 'שמונה עד עשר' עם מרדכי לביא ברדיו 'קול ברמה'.
פרס התייחס לכמות האדירה של תלמידי מרן שהגיעה אמש (ב') ללוות את הרב עובדיה בדרכו האחרונה: "ההספד הכי מרשים היה הספדו של העם. זה לא איש, זה עם שלם, 850,000 איש מכל השכבות, אף אחד לא ארגן אותם. אף אחד לא ציווה עליהם. זה היה דבר מפתיע ומדהים. אולי דווקא ההספד הזה של עם, הוא שעושה צדק לדמותו. מי שמכיר אותו באמת זה לא 'פה ציטטה, שם ציטטה'.
"העומק שלו נגד בתהום קיומנו והגובה שלו היה קולו, מלא ביראת שמיים. כל מה שהיה בין השניים לא חשוב. הוא היה אישיות משכמו ומעלה. גם בדברים שניתנים למדידה, כמו למשל הזיכרון האדיר שלו, אני לא זכרתי בן אדם עם זיכרון כזה. הוא זוכר פרקי אבות, את המשנה ואלף דברים".
"בשיחות שלנו נזכרנו באיזה רב בפולין, הוא ידע הכל עליו. הוא היה מלא ידע, מלא סקרנות ומלא חום. היחסים שלנו - היה בהם ניקיון. זה לא היה תן וקח, לא היה חשבונות וגם כשהיו חילוקי דעות אפילו לא פעם אחת עברה עננה מעל הידידות שלנו".
"אני באמת רואה בו אחד מגדולי ימינו, אמרתי אתמול ואמרתי גם היום. הקדוש ברוך מפצה אותנו שמידי פעם ופעם הוא מזכה אותנו באיש גאוני אשר שומר על רוחנו ועל רמתנו ועל מורשתנו".
"אין לו צורה ואין לו גדודים והוא רוח גדולה הנושבת בנשמת אפינו. היא לא מתחשבת בגדרות וגבולות ודברים חומריים או מעשיים וזה מה שהיה בו. אני מהיום הראשון שהכרתי אותו חשתי בגדולתו. אני חייב להגיד לך גם שהוא זיכה אותי בידידות בלתי רגילה, מרגשת ביותר. לא נעים לי לדבר על זה אבל בשבילי זו הייתה פרידה לא רק מגאון, אלא מפרידה שידעה מה זו ידידות גאונית, לא סתם קטנטנה וחשבונות 'לא חשוב'. לא".
"אני חושב גם שהוא בדרכו לפעמים גער פה ואמר שם, אתה יודע, זה באמת היה כדי שהעם ירגיש שהוא מדבר אליו ללא חשבון. אין לו חשבון. יש לו רק חשבון היסטורי. מה קרה לעמנו".
"עברנו שלושה חורבנות: בית ראשון, בית שני והשואה. אני מסתכל על כל חורבן בפני עצמו. אולי החורבן השני הוא שקבע את שקבע את מקום הרבנות בהיסטוריה היהודית, מפני שאחרי חורבן בית שני שאלו עצמם גדולי הדור 'איך שומרים על העם היהודי'. בניגוד למה שחושבים היהודים היה פועלים טובים, איכרים טובים, מצבם לא היה רע. דווקא זה שמצבם היה טוב הרחיק אותם מהיהדות".
"הוא עשה הרבה דברים, אומרים כל הזמן שהוא הרים את קומתו של הנוסח הספרדי אצלנו, זה נכון, אבל תראה את פסקי ההלכה שהוא קבע, הם נועדו לאחד ולא להפריד. אני חושב בליבי, יש רעיונות גדולים. יש אנשים שהם בגדר רעיון גדול. הרעיון הוא באישיותם. אישיותם היא רעיון והוא היה כזה. לי באופן אישי נשבר הלב. אהבתיו, כבדתיו, ראיתי בו חלק או קטע מההיסטוריה הכל כך נשגבת והכל כך כואבת של העם היהודי. גם קידוש השם וגם על קידוש השם. גם לקדש את השם וגם לסכן את חייך למען שמו".
"התורה שהוא דגל בה הייתה זכה. זה אף פעם לא ישמש גרדום לחפור בו. לפעמים להכות בשביל לחנך זה דבר אחד. גם היה בו ככה, הוא רצה שאולי יכבדו אותו אבל שלא יכבד עליהם על כן היו גם בהתבטאויותיו ניצוץ בעיניים, להגיד ש'אני לא רק קשור בתורה, אני קשור בנפש האדם'. הרבה פעמים הוא אמר לי, בכל מצב שנפגשתי איתו הוא נתן לי סיפור. אני זוכר אפילו בהומור, כשהקמנו את ממשלת האחדות הלאומית הייתה לנו שיחה, הוא אמר לי 'אני רואה שליבך כבד, זה קשה, זה קואליציה'.
"אבל הוא אומר אין לך מה לדאוג, היו דברים מעולם. היה תקדים לזה. אני אומר לו 'איפה היה תקדים?', הוא אומר לי 'אדם וחווה'. הוא אומר: 'כשהאם גילה שאין אישה אלא חווה ואישה גילתה שאין גבר אלא אדם – הם עשו ממשלת אחדות לאומית ובסופו של דבר זה המשיך את הדור'. אני שמרתי את היחסים בינינו אינטימיים, לא רציתי לפרסם אותנו, לא חשבתי שהידידות שלנו נועדה לפרסום. היא נועדה לחשבון נפש ולא לעשיית כותרות. גם היום אני מרגיש אותו דבר. אני יודע שהוא אהב אותי מאד. אני יודע שאהבתי אותו מאד. לאהבה אין חשבון".