מחלוקות בשלבן ההתחלתי ואף מחלוקות שכבר התפתחו לסכסוך ומריבה, עשויות להגיע לפתרון באמצעות משא ומתן לפשרה.
אומנם לא כל מחלוקת יכולה להגיע לפתרון מוסכם ויש סכסוכים שייפתרו רק באמצעות פסק דין שיותיר את הצדדים עם תחושה של יריבות וטעם מריר של סכסוך.
מחלוקות אשר הצדדים להן החליטו לנסות ולפתור את היריבות באמצעות פשרה, עשויים למצוא את עצמם סביב שולחן המשא ומתן מתחבטים האם באמת הצד השני לסכסוך מעוניין לסיים את היריבות בפשרה או שמא ניהול המשא ומתן הוא רק עוד תחבולה.
ההתחבטות ביחס לכוונות של הצד השני היא שכיחה מאוד ומאפיינת כמעט כל משא ומתן לפשרה וממילא שקיימת חשיבות רבה לנסות ולהתחקות אחר כוונות הלב של הצד השני.
השבוע המאמר יעסוק באחד מההיבטים של ניסיון קריאת המחשבות ופיענוח כוונות הלב של הצד השני למשא ומתן [בעז"ה במאמרים הבאים יורחב ההסבר על היבטים נוספים וטכניקות ללמידת כוונות הלב של הצד השני].
"מוציא דיבה הוא כסיל" (משלי פרק י פסוק יח) ומבאר המצודות דוד " מי שאינו מכסה השנאה, ומראה כעסו להוציא לעז על חבירו שיהיו אנשים דובבים בו, הלא לכסיל יחשב, כי הכל יאמרו 'כל הפוסל במומו פוסל."
נראה כי דברי המצודת דוד פותחים צהר של התבוננות אל המתרחש בליבו של הצד ובעז"ה נבאר את הדברים.
הגמרא במסכת קידושין (ע ע"א) אומרת "כל הפוסל במומו פוסל" משמעם של דברים כי אדם שרגיל להוציא לעז על הזולת ולומר עליו דברי פסול, הרי שיש לחשוש שמא המלעיז בעצמו סובל מהפסול אותו הוא רגיל לומר על אחרים.
הגמרא במסכת קידושן אף מספרת אודות אדם שהיה רגיל להלעיז על אחרים שהם פסולי יוחסין (פסולי חיתון כגון שאינם יהודים או עבדים וכדומה) ולבסוף התברר כי המלעיז בעצמו הוא פסול חיתון וכדברי הגמרא שכל הפוסל במומו פוסל.
המכתב מאליהו (חלק ה עמ' 123 במאמר תוכחה הבאה מראיית מומי חברו) מבאר כי הכלל של כל "הפוסל במומו פוסל" מתייחס לא רק אל פסולי יוחסין המתוארים בסוגיית הגמרא במסכת קידושין, אלא מבחן הפוסל במומו חל על כל מי שפוסל את הזולת וטוען כי הוא לוקה בתכונה אישית לא טובה וכגון מי שרואה בחברו פסול של מידת הקנאה או רדיפה אחר הכבוד הרי שיש לחשוש כי הרואה בעצמו סובל מהליקוי של קנאה או רדיפת הכבוד.
לאור הדברים עולה כי הניסיון לפענח את כוונת הלב של הצד השני למחלוקת וכן הניסיון להבין את פשר התנהגותו, צריכים להיעשות מתוך מתינות ושיקול דעת שכן ייתכן כי הפרשנות שלנו להתנהגותו של הצד השני מושפעת מעולמנו הפנימי שלא תמיד מתוקן דיו.
לשם המחשה, פרשנות שלנו לאיזו התנהגות של הצד השני למשא ומתן כי הוא איננו חפץ לסיים בפשרה וכי הוא נוקט בטקטיקות משא ומתן פסולות בשל מניעים שונים, יכולה לפעמים להגיע מתוך איזו מידה נפשית שאיננה מושלמת אצלינו.
נתינת פרשנות למעשי הזולת באה על פי רוב מתוך עולמו הפנימי של המפענח, כך מלמד אותנו הפסוק "מוציא דיבה הוא כסיל" וכן המכתב מאליהו בהסברו את דברי הגמרא במסכת קידושין שכל הפוסל במומו פוסל.
אומנם אין הכוונה שכל ראייה של איזה פגם בזולת מעידה בהכרח על פגם מהותי שקיים אצל נותן הפרשנות, שכן אדם עשוי להכיר בחברו התנהגות שלילית מבלי שהוא יסבול מאותו הפגם, אך בוודאי שעל הרואה בזולת פגם לכל הפחות לחשוש ולבדוק את עצמו לעומק שמא גם הוא סובל מהליקוי שהוא רואה בזולת.
נוכח האמור, בטרם שנקבע כי הצד השני למשא ומתן משטה בנו ואיננו מעוניין לסיים את המחלוקות בדרך של פשרה, עלינו לבדוק באופן מדוקדק כי אכן הפרשנות שלנו להתנהגותו של הצד השני איננה טעות ושהיא איננה מגיעה מתוך איזו לקות הקיימת בנו – שכן כל הפוסל במומו פוסל.
לא אחת מתברר כי הליכי משא ומתן ליישוב סכסוך כמעט ונכשלו נוכח מחשבה מוטעית ופרשנות לקויה של מהלכי הצד השני.
המכתב מאליהו (חלק ה' עמ' 123) אף מרחיב ומתריע (עי' מועד קטן דף יח ע"ב בסוגיית הנחשד בדבר עבירה) כי פעמים המוצא פגם בזולת איננו סובל ממידה לא טובה אלא רק מליקוי אישי דק ולא עמוק, אך עצם קיומה של מידה שאיננה מתוקנת עשוי להשפיע על ראיית פגם בזולת ויש לבחון את הדברים בדקדקנות.
סיכום
כל הפוסל במומו פוסל ולכן ראוי לתת פרשנות להתנהגותו של הצד השני בד בבד עם בדיקה אישית מעמיקה שמא הפרשנות שלנו מגיעה מתוך איזה פגם המצוי במידות נפשנו, חבל להפסיד אפשרות של פתרון סכסוך בדרך של פשרה רק בשל טעות בפרשנות לקויה.
לתגובות: stern1416@gmail.com