באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתק מדון. פחם לגחלים ועצים לאש ואיש מדונים [מדינים] לחרחר ריב (משלי פרק כו פסוק כ - כא).
המלבי"ם מבאר, כי איש המדנים הוא האדם שמעורר דינים, קרי קטרוג והטחת האשמות ובכך הוא מלבה את המריבה.
למעשה האדם שמעורר דינים (מדנים) מתפקד כחומר בעירה של המריבה כפי שהעצים הם חומר הבעירה של האש האוחזת בהם.
הטחת האשמה אישית הינה הניצוץ הראשון שיש בכוחו להצית את הסכסוך, לאחריו הנפגע שהוטחה בו האשמה מגיב ומשליך גם הוא "עצים" למדורת המחלקות באופן של הטחת האשמה חוזרת.
האשמה הנגדית המוטחת כתגובה יכולה להיות אף שלא מעניין המחלוקת המקורית אך תחושת הפגיעה [אם היא בלתי נשלטת] הרי שהיא גורמת לנפגע להשיב מלחמה באמצעות הטחת האשמה נגדית, למעשה הכאב האישי שנגרם מהטחת האשמה הראשונה הוביל לתגובה שתכאיב לצד המטיח וחוזר חלילה.
לאחר שהצדדים הטיחו זה בזה האשמות אישיות, הסכסוך מתקדם לשלב השלישי שהוא אמונת הצדדים לסכסוך כי הצד השני אכן רע לב או בעל תכונות אישיות לקויות, בנקודה זו הצדדים משכנעים את עצמם מתוך סחרור הכאב אישי כי כל מה שהם הטיחו בשני אכן נכון או לכל הפחות נכון ברובו.
במילים אחרות, הרחבת הסכסוך והעצמת הפגיעות האישיות, מביאים לקיטוב בין הצדדים ולהתמקדות במה שרע ולקוי בצד השני, בנקודה זו המחלוקת כבר מצויה בעצימות גבוה ועל פי רוב גם כוללת בתוכה נושאים חדשים שלא בהכרח קשורים למחלוקת המקורית.
לשם המחשה:
רוכש דירה מטיח בקבלן כי הוא איננו מסיים את הבניה ומוסר לו את הדירה החדשה במועד משום שהוא הקבלן אדם רע לב, לא איכפתי ומזלזל בלקוחותיו.
הקבלן מנגד משיב ללקוח בפגיעה אישית משלו ומטיח ברוכש כי מהיום הראשון אתה מחפש לסחוט ממני עוד ועוד הטבות, גם רעייתך לא מפסיקה להטריד את עובדי החברה בכל מיני תלונות קטנוניות ובכלל אתה ורעייתך לא מכירים טובה על כך ששדרגתי לכם ללא עלות את מערכת מיזוג האוויר בדירה.
בנקודה זו של הסכסוך, גם רוכש הדירה וגם הקבלן חושבים כי הצד השני איננו הגון, וכי הוא בעל כוונות רעות וממילא שאין עם מי לדבר.
מסקנה זו של הצדדים שנולדה מכאב הפגיעה האישית מולידה מסקנה נוספת כי לא ניתן לפתור את הוויכוח בדרך של הבנה והידברות ולכן הצדדים מתבצרים בעמדותיהם ומנסים להסלים עוד ועוד את הסכסוך כדי לנסות "לשבור" את התנגדות של הצד השני ולהכריע את הסכסוך.
אז מה עושים, כיצד נמנעים מהסלמת הסכסוך וכיצד מגדילים את הסיכוי לפתור את המחלוקת בדרך של הבנה והסכמה?
התשובה מצויה בפסוק נוסף בספר משלי.
ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל (משלי פרק כה פסוק ט) רש"י והמלבים מבארים כי גם אם אדם נדרש לריב עם חברו על עניין מסוים שכן לא כל סכסוך ניתן לפתרון בדרך של הידברות, אזי למרות שיש צורך במריבה קרי בוויכוח וההתנצחות בכל זאת - "סוד אחר אל תגל" אין לפרוץ את גבולות המחלוקת ואין לגלוש אל "סודות" אחרים שהצד השני ייפגע מחשיפתן.
מחלקות על עובדות או עמדות איננה אסורה והיא לפעמים נצרכת ולכן נאמר "ריבך ריב את רעך" אך הסלמת הסכסוך היא האסורה ולכן נאמר "וסוד אחר אל תגל" קרי יש איסור לפרוץ את גבולות המחלוקות לנושאין אחרים וכגון להטיח אשמה אישית או לומר לצד השני כי את ההתנהלות הפסולה למדת מאביך או ממשפחתך וכדומה.
נחזור לרגע לויכוח בין רוכש הדירה והקבלן, לו רוכש הדירה, היה מטיח בקבלן כי הדירה איננה מוכנה במועד שנקבע ובכך הוא היה עוצר, אזי הוויכוח היה מתמקד במועד הנדרש למסירת הדירה והאם העיכב בהשלמת הבניה מוצדק. הצדדים היו יכולים לנהל שיח של משא ומתן מתוך החלפת עמדות ודעות ולא מתוך הטחת האמות ותחושת פגיעה אישית.
סיכום
מחלוקות בין אנשים הן עובדה שהיא לא בהכרח שלילית, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות (ברכות נח ע"ב), אך למחלוקות יש נטייה להתרחב ולהפוך לסכסוכים קשים בשל ניהול לא נכון של המחלוקת, אין כל היתר ואין שום הצדקה להסלים את המחלוקת ולהפוך אותה מוויכוח ענייני וממוקד בנושא המחלוקת אל סכסוך שכולל הטחת האשמות ועיסוק באדם עצמו במקום בעמדה או בדעה.
מעגל הפגיעות האישיות ועיסוק באדם עצמו במקום בעמדה שלו, איננו מוביל לפתרון של המחלוקת, אלא להיפך הוא מביא את הצדדים לשכנוע עצמי כי אין עם מי לדבר בצד השני ולא ניתן לפתור את המחלוקות בדרך של הבנה.
המעבר מוויכוח ענייני לתקיפה אישית נובע בדרך כלל מעצלות המחשבה ומחוסר רצון להתאמץ ולהתמודד עם הצד השני באופן ענייני, קל יותר לומר לצד השני אתה אדם רע או טיפש וכדו' מאשר להתמודד עם הטיעון של הצד השני לגופם של דברים, לכן נשתדל בכל וויכוח לשמור על גבולות הטיעון הענייני, נעסוק בנושא עצמו ולא באדם, ובכך ניתן יהיה להימנע מהסלמת הסכסוך ולהגדיל את הסיכוי לפתור את המחלוקת בדרך של הבנה והסכמה.
לתגובות stern1416@gmail.com