שאלה
הוסכם בין המעסיק והעובד על שכר עבודה הגבוה מהמקובל והחורג מהשכר הממוצע שתואם לניסיון או הוותק המקצועי של העובד.
בשלב מסוים טען העובד כי על המעסיק להוסיף לו דמי נסיעות כפי המקובל בשוק העבודה וכי שכר העבודה שניתן לו העולה על הממוצע המוקבל איננו כולל דמי נסיעות ואש"ל.
מנגד טען המעסיק כי תוספת השכר נועדה גם לצורך תשלום דמי נסיעות ואש"ל. עוד טען המעסיק כי ממילא אין לעובד הוצאות נסיעה שכן הוא מצטרף לחברו שנוסע ברכבו הפרטי ועל כן אין מקום לדרישת התשלום בגין סעיף נסיעות ואש"ל.
הדין עם מי?
תשובה
נפסק להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלא סעיף ב) כי בהתאם למקובל ולמנהג המדינה על המעסיק לשלם לפועל מלבד שכר עבודה גם הוצאות נסיעה והוצאות כלכלה [אש"ל].
נחלקו הפוסקים האם במקרה שהמעסיק משלם לעובד שכר עבודה הגבוה מהמוקבל, אזי יכולה להתקבל טענה של "הדמים מודיעים" שמשמעותה כי השכר הגבוה מעיד שהוא כולל בתוכו גם הוצאות נסיעה ואש"ל וממילא שאין המעסיק צריך להוסיף על השכר הגבוה גם תשלום של הוצאות נסיעה וכדו'.
שיטת התרומת הדשן (סי' שכג) כי במחלוקת שבין המשלח והשליח[המעסיק והעובד] הדין הוא כי הדמים מודיעים ולכן יש להסיק כי במקרה ששולם לעובד שכר הגבוה מהמקובל אזי אין העובד זכאי לדרוש תוספת תשלום עבור הוצאות נסיעה וכדו'.
בקצות החושן (סי' שלא סע"ק א) כתב כי סברת הדמים מודיעים איננה יכולה לגבור על דין מנהג המדינה ולכן ככל שהמעסיק לא ציין במפורש כי השכר הגבוה כולל גם הוצאות נסיעה וכדו' אזי העובד זכאי לתבוע תוספת תשלום בשל הוצאות נסיעה וכלכלה מדין מנהג המדינה.
בנוסף לשאלת "הדמים מודיעים" המצויה כאמור במחלוקת [ולכאורה יוכל המעסיק לטעון קים לי כשיטת התרומת הדשן והמוציא מחברו עליו הראיה], יש לבחון האם העובדה שהעובד איננו נדרש להוציא מכיסו את דמי הנסיעות [כגון שיש מי שמסיע את העובד ללא תשלום] יש בכך כדי לפטור את המעסיק מתשלום דמי נסיעות.
הרמ"א (בהלכות שליחות סימן קפג סעיף ט) פוסק כי פועל [שליח] שנשכר לצורך תשלום דמי חובותיו של המשלח [המעסיק] וכדי לנהל משא ומתן על גובה החוב, אזי אם נותרו ביד השליח דמים לאחר שהצליח להפחית את גובה החובות אין הוא רשאי להשאיר את הכספים בידו אלא עליו להשיבם למשלח [למעסיק].
מדברי הרמ"א למד הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק יא הערה מב) כי מאחר שביד השליח [הפועל] ניתנו כספים למטרה מוגדרת של תשלום החוב, אזי כל סכום שנותר ושאיננו משמש לתשלום החוב הרי שהוא שייך למשלח [למעסיק] ואין לעובד לעשות שימוש בכספים הנותרים למרות שהוא הצליח בחוכמתו ובכישורי המשא ומתן שלו להפחית את גובה החובות.
לאור האמור סובר הפתחי חושן כי גם כספים שניתנו לעובד לצורך מטרה מוגדרת, כגון לצורך הוצאות נסיעה או אש"ל, אזי אם העובד אינו נדרש להם כגון במקרה שהיה מי שהסיע את העובד למקום העבודה ללא תשלום, הרי שהכספים הללו צריכים לחזור לידי המעסיק ואין לעובד זכות בהם.
עוד עולה מדברי הפתחי חושן כי העובד איננו צריך להשיב את דמי הנסיעות ככל שהמעסיק מותיר לשיקול דעת העובד כיצד לעשות שימוש בכספים אלו או לחילופין ככל שמנהג המדינה הוא להוסיף לכל עובד הוצאות נסיעה ללא הבחנה האם העובד מתגורר בקרבת מקום העבודה או בריחוק מקום ולהלן ציטוט מתוך דברי הפתחי חושן:
"... ונלענ"ד שה"ה בשולח שליח למקום מסוים ונתן לו עבור הוצאות נסיעה ועלה ביד השליח להגיע באופן שלא היו, או שהיו פחות, הוצאות, הריוח למשלח, ואף אם אוהבו הסיעו בחנם וברור שרק משום שהוא אוהבו לקחו בחנם, עליו להחזיר ההוצאות למשלח, אא"כ קבע לו סכום קצוב וכלל הוצאות הנסיעה באופן כללי, או שבלא"ה היה השליח צריך להגיע למקום פלוני ואף על פי כן נתן לו הוצאות, מסתבר שאינו צריך להחזיר המותר ואם טרח השליח והלך ברגל, או בטרחה אחרת וע"י כך חסך מהוצאות הנסיעה, נראה שיכול לנכות עבור טרחתו, ולהחזיר המותר למשלח."
סיכום
מעסיק שהוסיף לעובד על שכר העבודה המקובל ולא ציין כי התוספת ניתנת כתשלום בגין נסיעות או אש"ל הרי שבאנו למחלוקת הפוסקים האם "הדמים מודיעים" שתוספת השכר כוללת גם דמי נסיעות ואש"ל או שעל המעסיק להוסיף על שכר העבודה הגבוה מהמקובל גם תשלום דמי נסיעות ואש"ל.
עובד שאיננו נדרש להוציא דמי נסיעות כגון במקרה שהוא גר בקרבת מקום העבודה או שיש מי שמסיעו ללא תשלום וכדו', אזי ככל שהמעסיק מותיר לשיקול דעת העובד כיצד לעשות שימוש בדמי הנסיעות או שמנהג המדינה הוא להוסיף לכל עובד הוצאות נסיעה ללא הבחנה האם העובד מתגורר בקרבת מקום העבודה או בריחוק מקום, הרי שאין העובד צריך להשיב את דמי הנסיעות למעסיק.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה אשר מושפעת מהנסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו.