הגמרא במסכת ברכות (כ ע"ב) מביאה את מחלוקת רבינא ורב חסדא האם הרהור הלב נחשב כדיבור וממילא שהמהרהר בדבר שיש חובה לאומרו יכול לצאת בכך ידי חובה.
רבינא סובר שהרהור הלב הוא כדיבור וממילא שלעניין קריאת שמע המהרהר את פסוקי קריאת שמע בליבו יכול לצאת ידי חובה ורב חסדא סובר שהרהור הלב אינו כדיבור ויש להוציא בשפתיו את פסוקי קריאת שמע.
מביאור הראשונים (תוספות הרא"ש ד"ה אמר, רא"ש מסכת ברכות פרק ג' סי' יד) [אשר מפאת קוצר המקום אין כאן מקום להאריך בדברים] עולה, כי הרהור הלב אינו נחשב כדיבור ממש, שהרי לדוגמא מצינו לעניין שבת שיש איסור לדבר דיבורי חול בשבת, אך אין איסור להרהר בעניי חול בשבת.
דין דיבור והרהור דברי חול בשבת למדו חז"ל מהפסוק "ודבר דבר" (ישיעה נח יג) שדיבור של חול הוא אסור בשבת אבל הרהור הלב בדברי חול הוא מותר, וממילא עולה כי הרהור הלב איננו ממש כדיבור לכל עניין.
כך גם מבואר באחרונים (קהילות יעקב סימן יב), שלא כל הרהור בעלמא יכול להיחשב כדיבור, שאם לא כן הרי המהרהר במחשבה זרה ולו הקלה ביותר בעת התפילה הרי שיהיה בכך מעין הפסק כמו דיבור באמצע התפילה. וממילא שכמעט ולא יהיה ניתן לצאת ידי חובת תפילה אלא רק למי ששומר את מחשבתו ללא שום מחשבה זרה. לאור האמור מבארים האחרונים כי הרהור שבכוונת המהרהר לצאת בו ידי חובה הרי שהוא יכול להיחשב כתחליף לדיבור אך הרהור בעלמא איננו נחשב כדיבור.
להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח סי' סב סעי' ד) כי מחמת חולי או אונס יכול לקרוא קריאת שמע בליבו ומבאר המשנה ברורה (סע"ק ז) שאין כוונת השולחן ערוך לומר שהמהרהר בליבו יצא ידי חובה שהרי להלכה נפסק שהרהור לא נחשב כדיבור, אלא כוונת השולחן ערוך שבזמן אונס ובלית ברירה יכול להרהר בליבו והקב"ה יתן לו על כך שכר, אך לא ניתן לצאת ממש ידי חובה בהרהור. עוד כתב המשנה"ב כי ככל שסיבת האונס הוסרה וזמן קריאת שמע עדיין לא עבר, הרי שחלה חובה על המהרהר לשוב ולקרוא קריאת שמע בפיו וזאת למרות שהרהר בליבו קודם לכן.
קריאת שמע צריכה להיאמר בביטוי שפתיים
המשנה במסכת ברכות (טו ע"א) מביאה את מחלוקת ת"ק ורבי יוסי האם הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו את הקריאה יצא ידי חובה. שיטת ת"ק שאינו יוצא ידי חובה בכך ושיטת רבי יוסי שהוקרא ולא השמיע לאוזנו יצא ידי חובה. בהמשך הסוגיא (טו ע"ב) פוסקת הגמרא את שיטת רבי יוסי להלכה.
כתב הרא"ש (ברכות פ"ג סי' יד) כי יש הסבורים שמחלוקת ת"ק ורבי יוסי האם הקורא את שמע צריך להשמיע לאוזנו תלויה במחלוקת אם הרהור כדיבור. ת"ק הסובר שהקורא את שמע לא צריך להשמיע לאוזנו סובר כך משום שלשיטתו הרהור כדיבור וממילא שהמוציא בשפתיו ללא השמעה לאוזנו יכול לצאת ידי חובה כמו מי שרק מהרהר בליבו ויוצא ידי חובה. ואילו רבי יוסי הסובר שצריך להשמיע לאוזנו פוסק כך משום שלשיטתו הרהור הלב אינו כדיבור וממילא נדרש דיבור תקין ומלא כדי לצאת ידי חובת קריאת שמע.
בהמשך דבריו כותב הרא"ש כי לשיטתו אין לתלות את המחלוקת אם הקןרא את שמע צריך להשמיע לאוזנו במחלוקת האם הרהור כדיבור וזאת משום שייתכן שגם ת"ק הסובר שהמוציא בשפתיו ללא שהשמיע לאוזנו יצא ידי חובת קריאת שמע, סובר כך משום שביטוי בשפתיים יש לו מעלה גדולה יותר מהרהור הלב וממילא שבהרהור בלבד אינו יוצא ידי חובה, אך בביטוי שפתיים ללא השמעה לאוזנו כן יוצא ידי חובה.
להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן סב סעיף ג) שלכתחילה הקורא את שמע צריך להשמיע לאוזנו אך בדיעבד אם ביטא בשפתיו ולא השמיע לאוזנו יצא ידי חובה.
הקורא קריאת שמע במקום שיש רעש האם צריך להגביה קולו יותר עד שישמיע לאוזנו
כתב הפסקי תשובות (אורח חיים סימן סב אות ב) כי במקרה שהקורא את שמע מצוי בסביבה רועשת ובאופן שהרעש מפריע לקורא לשמוע את מוצא פיו, יש לכאורה על הקורא להגביה קולו באופן שקולו יעלה על עצמת הרעש הסביבתית והקורא יוכל לשמוע את מוצא פיו.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.