נחלקו הראשונים האם היסח הדעת מלימוד תורה לצורך שינת צהרים או לצורך כניסה למרחץ או לבית הכסא נחשבים כהפסק שבין ברכת התורה לקיום מצוות תלמוד תורה וממילא שלאחר היציאה מהמרחץ או לאחר שינת הצהרים יש לברך שוב את ברכות התורה.
שיטת רבינו שמחה [מובאת בהגהות מיימוניות פרק ז מהלכות תפילה הלכה י) כי כניסה לבית המרחץ או בית הכסא וכן שינת צהרים מהווים הפסק בין ברכות התורה וקיום מצוות תלמוד תורה וממילא שעם היציאה מהמרחץ ובית הכסא יש לברך ברכת התורה.
" ועוד כתב ששינה ומרחץ ובה"כ מפסיקין וצריך לברך אחר כל אחת מהן ג' ברכות הללו לפי שהן היסח הדעת. השינה שא"א ללמוד כשהוא ישן ומרחץ ובית הכסא שאסורין אפילו בהרהור ד"ת."
שיטת הר"מ (ד"פ סימן מג) כי לאחר היציאה מבית המרחץ או בית הכסא אין צריך לחזור ולברך ברכות התורה, אבל לאחר שינת קבע בצהרים יש לחזור ולברך ברכות התורה.
בספר האגור (סימן א) ביאר כי הכניסה למרחץ ובית הכסא אין בהם משום היסח הדעת מלימוד תורה שכן על הנכנס למרחץ ובית הכסא לתת את דעתו כי הוא נוהג על פי ההלכות הנוהגות בהם וממילא שאין בכניסה למרחץ ובית הכסא היסח הדעת מלימוד תורה.
"ומהר"ח כתב דאחר צרכי גדולים א"צ לברך ברכת התורה כי אינו מסיח דעתו כי אף בזמן שהוא נפנה צריך להזהר בדינין כמו בגלוי טפח וכיצד יקנח עכ"ל."
בהמשך דבריו כתב האגור בשם אביו כי גם לאחר שינת קבע ביום אין חיוב לברך ברכות התורה וזאת משום שחיוב ברכת התורה לאחר שנת קבע ביום מצויה במחלוקת הפוסקים ומאחר שהברכות אינן מעכבות את קיום המצווה הרי שהמיקל בברכות במקום שיש מחלוקת, לא הפסיד.
ברכת התורה לאחר שעסק בענייני גופו ופרנסתו
כאמור לעיל שיטת האגור היא לפטור את היוצא מהמרחץ ובית הכסא מברכת התורה וזאת משום שבמרחץ ובית הכסא אין היסח הדעת ממצוות תלמוד תרה משום המחשבה על ההלכות הנוהגות בהם.
בסברה זו יש גם לתת לטעם מדוע החוזר ללימודו לאחר שעסק בענייני גופו ופרנסתו אינו מחויב לברך שוב ברכות התורה [כנפסק בשו"ע או"ח סי' מז סעי' י], וזאת משום שגם העיסוק בענייני גופו משפחתו ופרנסתו מחייבים את שימת הלב לנהוג על פי ההלכות הנוהגות בהם וממילא שהעיסוק בהם אינו גורם להיסח הדעת מלימוד תורה.
בפוסקים מובאת סברה נוספת לפטור את השב מענייני גופו ופרנסתו מברכות התורה (פסקי תשובות סימן מז סע"ק יג), וזאת משום שמצוות תלמוד תורה אין לה שיעור והיא נוהגת בכל עת כאמור בפסוק "והגית בו יומם ולילה" וממילא שדעת האדם היא שבכל עת שהוא איננו נדרש לעסקי גופו ופרנסתו חלה עליו מצוות תלמוד תורה ולכן הוא אינו מסיח דעתו מלימוד תורה.
ברכת התורה לניעור משנת צהרים
לעיל הובאה שיטת רבינו שמחה המחייב את הניעור משנת הצהריים בברכות התורה וכן הובאה שיטת האגור בשם אביו ששנת הצהריים איננה מחייבת בברכות התורה.
להלכה פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן מז סעיף יא) את שתי השיטות : "שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק וי"א דלא הוי הפסק, וכן נהגו."
ולעניין הלכה למעשה כתב המשנה ברורה (או"ח סי' מז סע"ק כה) שהלחם חמודות הגר"א ועוד פוסקים סוברים שיש לברך ברכת התורה לאחר היסח הדעת של שנת הצהרים, ומסיים המשנה ברורה את דבריו כי הסומך על הפוסקים ומברך לא הפסיד.
בפסקי תשובות (סימן מז סע"ק יד הערה 113) מובא בשם החזון איש שאין לברך ברכת התורה לאחר שנת הצהריים וכן פסק בשו"ת הליכות שלמה (סימן יח) שאין לברך ברכת התורה לאחר שינת הצהרים: "וכיון שכן מובן שפיר הטעם דשינת קבע לא הוי הפסק לענין ברכת התורה משום דכיון שחייבו חכמים בברכה זו אף בכה"ג שאינו שונה כלל על אתר דהא קיי"ל שרק לענין אהבה רבה הוא דמצרכינן שילמוד תיכף ולא בברה"ת, ונמצא דאי הוי אמרינן דשינה חשובה הפסק הי' נראה כאילו הברכה היא רק על לימוד התורה, וכל שאינו לומד אינו מחויב כלל בברכה, משא"כ אם אנו אומרים דאין השינה חשובה כלל הפסק אנו מראים בכך שאין ברכה זו דומה לשאר ברכות כיון שבזה אין הברכה באה על עצם הלימוד..."
בעניין זה כתב המגיד תעלומה (מסכת ברכות דף יא: ד"ה ולא נהירא) כי יש להיזהר שלא לישון שנת קבע ביום כדי שלא להיכנס לספק חיוב ברכת התורה, אבל בשבת קודש שהשינה בה היא עונג יכול לישון ולקיים עונג שבת ובלבד שלאחר קימתו יברך את ברכות התורה בלשון "בריך רחמנא מאריה מלכא דעלמא אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק וכו' " שהיא לשון שאין בה חשש ברכה לבטלה וכן יאמר בנוסח הנ"ל את שאר ברכות התורה.
ולעניין הלכה למעשה יש לעיין כיצד יש לנהוג לאחר שנת קבע על מיטתו בצהרים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה