א) נאמר בפסוק "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט טז) מפסוק זה נלמדים איסורי לשון הרע ורכילות אשר הם אומנם איסורים נפרדים אך קיימת בהם זהות באופן עשיית מעשה האיסור, וכפי שהרוכל הולך מאחד לשני ומציע את מרכולתו, כך המספר לשון הרע "מוכר" ומעביר מידע אסור על הזולת, וכן הרכיל "מוכר" ומעביר מידע לחברו מה אמר עליו פלוני[1].
ב) כל מידע שיש בו גנות על הזולת גם אם פרסומו לא יסב לזולת נזק הרי שהוא אסור מדין לשון הרע[2], וממילא שכל אמירה שיש בה ביזוי או גנות הרי שהיא אסורה לכשעצמה מעצם היותה אמירה מבזה ומגנה וזאת גם אם ברור שהשומע לא יאמין לנאמר ולא תהיה לה כל השלכה[3].
ג) איסור לשון הרע כולל לא רק הפצת מידע שיש בו גנות או רכילות, אלא כל מידע שיש בו כדי לגרום לזולת צער, נזק או תחושה לא נעימה הרי שהוא נכלל באיסור לשון הרע[4].
ד) לשיטת ההגהות מימוניות[5] הרחבת איסור לשון הרע גם לאמירות שיש בהם צער , נזק או עוגמת נפש נלמד מדברי המשנה (סנהדרין כט: וסוגיית הגמ' במסכת סנהדרין לא.) הנסמכת על איסור רכילות ואוסרת על
הדיין לומר לבעל הדין מי מהדיינים חייב אותו (ומי מהדיינים זיכהו) ,וזאת למרות שהדיין שפסק לחיוב לא עשה כל רע בפסיקתו ואף אין בפסיקה איזו גנות שכן לדעת הדיין המחייב זו מסקנת הדברים וההלכה בעניין שהובא לפניו, אך מאחר שהדיין עשוי להרגיש חוסר נעימות מבעל הדין בכך שהוא חייב אותו ועשויה להיווצר שנאה בין הדיין ובין בעל הדין, הרי שהמידע אודות הדיין שחייב אסור[6].
[1]רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה א -ב "המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי."
"אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי א שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות."
[2] חפץ חיים לשון הרע כלל ג אות ו "ודע דאפילו אם לא בא על ידי הלשון הרע שלו שום רעה להאיש ההוא, כגון שלא קבלו השומעין את דבריו, וכיוצא בזה, אף - על - פי - כן מכלל לשון הרע לא נפקא, וצריך כפרה. ויותר מזה דאפילו אם הוא משער לכתחלה שלא יבוא להנידון שום רעה על - ידי דיבורו, אף על פי כן אסור לו לספר בגנותו."
[3] חפץ חיים לשון הרע - באר מים חיים כלל ג ס"ק ז "אבל כן מוכח מהרמב"ם שזה לשונו בפרק ז' מהלכות דיעות, ויש עון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת. וגם הסמ"ג כתב כלשון הזה ולא הזכירו שם רמז תנאי לזה, מזה משמע דטעמם משום זה גופא דהתורה אינה רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו."
[4] רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ה "אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים ו שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע."
[5] הגהות מיימוניות הלכות דעות פרק ז "סנהדרין פ' זה בורר מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין תלמוד לומר לא תלך רכיל."
[6] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כט עמוד א "ומניין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבים אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי - על זה נאמר לא תלך רכיל בעמיך ואומר הולך רכיל מגלה סוד."
תפארת ישראל - יכין מסכת סנהדרין פרק ג משנה ז "ר"ל אפילו מגלה רק סוד שהיה אצל הב"ד, שהוציאו כל אדם לחוץ גם כדי לבלי להודיע מי מחייב ומי מזכה, והרי הב"ד מוכרחין לילך בתר רוב הדעות, וכפי דת התורה, אפילו הכי נקרא גם כן רכיל, שגורם שישנא חבירו למחייבו, ולהכי לא מייתי קרא דלא תלך רכיל בעמך [גירסתו כגי' הנ"א שהביא התי"ט]"
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לא עמוד א "ומניין לכשיצא כו'. תנו רבנן: מניין לכשיצא לא יאמר הריני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי - תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך ואומר הולך רכיל מגלה סוד."