במסכת ערכין (טז ע"א) מובא: "תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי רעתו וכו' " נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא, רש"י (ערכין טז ע"א) רי"ף (שבת לג ע"ב), רשב"ם (בבא בתרא קסד ע"ב) מבארים כי אין כוונת הגמרא לאסור אמירת דברי שבח והלל על הזולת באופן גורף ומוחלט, אלא הגמרא מזהירה כי אמירת דברי שבח במינון מופרז, עלולים לגרור את המספר לומר גם דברי גנות, או שייתכן כי השומע את דברי ההלל המרובים יבקש לתת תמונה כביכול יותר מציאותית באמצעות הצבעה על תכונות שליליות שנשוא דברי ההלל לוקה בהם. הרמב"ם (פרק ז מהלכות דעות הלכ' ד) פוסק: "וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע שזה גורם להם שיספרו בגנותו. ועל זה הענין אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. שמתוך טובתו בא לידי רעתו" ומבאר הכסף משנה (דעות פ"ז הלכ' ד) כי מקור פסק הרמב"ם הוא דברי הגמרא במסכת ערכין (טז ע"א) המובאת לעיל. כשיטת הרמב"ם פסק הרבינו יונה (שערי תשובה שער ג אות רכו) שראוי לספר בשבח החכמים והצדיקים, אך כל זה מותר כאשר המשבח יודע שהשומע לא יאמר דברי גנות על נשוא דברי השבח, אבל בפני רבים אין לומר דברי שבח על הזולת, מפני שקיים חשש כי בין הרבים יש מישהו שהוא מקנא או שונא את נשוא דברי השבח.
מתוך דברי הראשונים עולה כי קיימת מחלוקת מתי נאסר לשבח את הזולת, לרמב"ם ולרבינו יונה קיים איסור לשבח בפני מי ששונא את נשוא דברי השבח, ולרש"י וסייעתו האיסור מוגבל למינון הדברים, אך לא קיימת הגבלה אחרת.
האחרונים (רש"ש ערכין טז ע"א, מהרש"א בבא בתרא קסד ע"ב) מבארים כי מחלוקת הראשונים בביאור דברי הגמרא האוסרת לומר דברי שבח על הזולת, נובעת מכך שבדברי המשנה והגמרא ניתן למצוא תנאים ואמוראים אשר שיבחו את חבריהם, וממילא הוקשה לראשונים מדוע הגמרא אומרת שאין לומר דברי שבח על הזולת. על כך מבארים הראשונים כי אין להבין את דברי הגמרא כאוסרת אמירת דברי שבח באופן גורף ומוחלט, אלא האיסור מצטמצם למצבים ספציפיים, לרש"י האיסור מתייחס למצב בו השבח נאמר במידה מופרזת ולרמב"ם האיסור מתייחס למצב בו דברי השבח נאמרים בפני שונאו של המשתבח או מי שמקנא בו.
החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ט סעי' א) פוסק: "וכן המספר בשבחו של חברו בפני שונאיו, גם כן בכלל אבק לשון הרע הוא, דזה גורם להם שיספרו בגנותו... ואם הוא מרבה לספר בשבחו, אפילו שלא בפני שונאיו אסור, כי על ידי זה רגיל בעצמו לגנותו לבסוף, לומר חוץ ממידה רעה זו שיש לו או שהשומעין ישיבוהו למה אתה מרבה בשבחו והלא מידת כך וכך בידו"
מדברי החפץ חיים עולה כי הוא פוסק להלכה גם את שיטת הרמב"ם וגם את שיטת רש"י, משום שהחפץ חיים הזכיר את איסור השבח המופרז (שיטת רש"י) וכן את איסור השבח בפני השונא (שיטת הרמב"ם), ממילא ניתן להסיק כי החפץ חיים הבין שרש"י והרמב"ם אינם חולקים האם ניתן לומר דברי שבח במידה מרובה או האם ניתן לשבח אדם בפני שונאו, אלא רש"י והרמב"ם באופן עקרוני מסכימים זה לזה, אלא שקיימת ביניהם מחלוקת כיצד לפרש את דברי הגמרא במסכת ערכין האוסרת כביכול לשבח את הזולת (טז ע"א) וממילא מחלוקתם עוסקת בשאלה איזה איסור נלמד מדברי הגמרא, אך לא קיימת ביניהם מחלוקת על כך שאין להפריז בדברי שבח וכן שאין לומר דברי הלל בפני השונא, לכן פסק החפץ חיים שיש איסור להפריז במידת השבח וכן יש איסור לשבח בפני שונאו או מי שמקנא בנשוא דברי השבח.
בבאר מים חיים (הלכ' לשון הרע כלל ט סע"ק ה) כתב כי ייתכנו מצבים בהם אמירת דברי השבח כשלעצמם ייחשבו כאמירת דברי לשון הרע, כגון במקרה בו מתוך דברי השבח, השומע יכול להסיק באופן ישיר וברור כי נשוא דברי השבח מצטיין אך בנושא בו שבחהו ולא מעבר לכך. מקור האיסור נלמד מדברי התוס' בכתובות (יז ע"א ד"ה כלה). הגמרא (כתובות יז ע"א) מביאה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל כיצד משבחים את הכלה: "בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה" תוס' מבארים כי לשיטת בית שמאי הסוברים כלה כמות שהיא, אזי אם הכלה סובלת מפגם או מום הרי שניתן לשבחה בנושאים אחרים או שלא לשבחה כלל, ואילו בית הלל סוברים שיש לשבח את הכלה באופן כללי, אך אין להזכיר נושאים פרטניים, כי שמא מתוך אזכור של תחום ספציפי, יסיקו השומעים כי בתחומים אחרים הכלה איננה ראויה לשבח כלל. מתוך הסבר התוס' את שיטת בית הלל הסיק החפץ חיים בבאר מים חיים, כי פעמים אמירת דברי השבח יכולים להיחשב כאמירת דברי לשון הרע ועל כן יש להיזהר ולהקפיד בעת אמירת דברי הלל שלא בעקיפין יתגנה נשוא דברי השבח.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com