מובא משנה (בבא בתרא ב ע"א) כי שותפים בחצר אשר מעוניינים לבנות כותל הפרדה ביניהם, אזי יש להם לבנות את הכותל מחומרים ובעובי אשר מקובלים בסביבת המגורים שלהם (מנהג המדינה) כמו כן שותף אחד יכול לכפות את חברו לשלם עבור כותל מחומרים איכותיים, כפי שמקובל במקום מגוריהם.
בהמשך הסוגיא (דף ג ע"א) מבארת הגמרא כי חצר גדולה שיש בה יותר מארבע אמות לכל שותף, הרי היא מוגדרת כחצר שיש בה דין חלוקה, ושותף אחד יכול לכפות על חברו את פירוק השותפות וחלוקת החצר, אך חצר קטנה שיש בה פחות מארבע אמות לכל שותף, הרי היא מוגדרת כחצר שאין בה דין חלוקה וניתן לפרק את השותפות רק בהסכמת השותפים
עוד מבואר בגמרא, כי השותפים אינם יכולים לערוך ביניהם הסכם פירוק שיתוף וחלוקה מחדש תוך ביצוע מעשה קניין המבקש לתת תוקף להסכמת החלוקה החדשה, אלא יש עליהם לבצע קניין חזקה בחלק החדש של כל אחד מהם, זאת משום שקניין על עצם ההסכמה לחלוקה הוא קניין המוגדר כקניין דברים בעלמא (קניין על מילים ), אשר אין לו תוקף והוא אינו מחייב את הצדדים, ולכן גם לאחר ביצוע מעשה הקניין, הצדדים יוכלו לחזור בהם מהסכמתם לפירוק השיתוף והחלוקה החדשה.
רש"י, הנימוקי יוסף, הרא"ש ועוד ראשונים מבארים כי אי תקפותו של קניין על עצם ההסכמה (קניין דברים – קניין על מילים) נובע מכך שאין לקניין על מה לחול, משום שהקניין נעשה על מילים בעלמא, ובכדי שקניין יחייב את הצדדים, יש להחיל אותו על דבר מסוים וברור, כגון חלקת קרקע מוגדרת או חפץ וכדו'.
הר"ן (בבא בתרא ג ע"א) כתב כי בדברי הראשונים קיימת מחלוקת ביחס לתקפותו של קניין אתן (קניין אתן עוסק במעשה קניין על אמירה או התחייבות אישית לתת משהו בעתיד) האחרונים מבארים, כי לשיטות הראשונים הסוברים שקניין אתן חל, אין בהכרח להסיק כי הם סוברים שקניינים חלים על אמירה ודברים בעלמא, אלא ניתן לומר, כי קניין אתן עוסק בהתחייבות ספציפית ומיידית (הנותן מעונין לתת את החפץ או המקח ברגע האמירה) וממילא אין המשמעות שהקניין חל על האמירה של "אתן לך בעתיד" , אלא הקניין חל כעת- בזמן האמירה, על חפץ מסוים או דבר מקח ספציפי שדובר עליו.
בחידושי ר' נחום (אות מא') כתב, כי הבעייתיות של קניין דברים מוגבלת רק לקניין חליפין, אבל שאר הקניינים יכולים להיות תקפים ולפעול חלות קניין גם על דברים בעלמא, וממילא אדם יכול לתת תוקף קנייני, על התחייבות עתידית לעשיית מעשה מסוים.
עוד הוכיח בחידושי ר' נחום,. שהרמב"ם סובר כי הבעייתיות בקניין דברים מתייחסת רק לקניין חליפין, משום הרמב"ם בהלכות מכירה( פרק ה) מביא את דיני החליפין, ובהלכה יד' כתב הרמב"ם שקניין דברים אינו מועיל, לאור זאת טוען ר' נחום כי דברי הרמב"ם לאי תקפותו של מעשה קניין על אמירות והסכמת בעל פה, מצטמצמת רק לפרק ה' העוסק בדיני קניין חליפין, אבל בשאר סוגי קניינים ניתן להחיל קניין גם על אמירת דברים.
אבל בשיעורי ר' שמואל כתב להוכיח, שלא רק בקניין חליפין קיימת בעיה של קניין דברים, אלא בכל סוגי הקניינים קיימת בעיה של החלת תוקף קנייני על אמירות והסכמות שבעל פה.
ומבאר ר' שמואל רוזבסקי זצ"ל שרש"י (בבא בתרא ג ע"א) אשר הדגיש, כי לא ניתן להחיל קניין חליפין על אמירת דברים, לא כתב זאת משום שבעיית קניין דברים מצטמצמת רק לקניין חליפין, אלא רש"י הדגיש זאת, משום שבקניין חליפין נאמר "לקיים כל דבר " וממילא היה ניתן לטעות ולומר, כי קניין חליפין יכול לחול אפילו על אמירת דברים בעלמא, לכן כדי שלא תיפול טעות, כתב רש"י במפורש שאפילו את קניין החליפין לא ניתן להחיל על אמירת דברים, אך גם סוגי קניין אחרים אינם יכולים לחול ולתת תוקף לאמירות או הסכמות בעל פה.
מתוך הדברים עולה כי לפי חלק מהאחרונים הסכמה שבעל פה על ביצוע עסקה או התחייבות לעשות פעולה מסוימת איננה מחייבת מההיבט הקנייני (ייתכן כי היא מחייבת מההיבט של "מוצא שפתיך תשמור") ולא יהיה ניתן לתבוע את מפר ההתחייבות בבית הדין.( בעניין החזרה, פעמים ותחול על החוזר קללת מי שפרע , אך עניינו הוא לדון, האם ניתן לחייב או לתבוע את האומר לקיים דבריו)
ממילא יש לדון כיצד ניתן ליצור התחייבות של הצדדים אשר תמנע מאחד מהשותפים להסכם למשוך את ידו ולחזור בו מההסכמה הראשונה.
אחת מן הדרכים למנוע את חזרת המתחייב מדבריו הראשונים, היא על ידי יצירת התחייבות אישית, או במילים אחרות על ידי יצירת שיעבוד הגוף. המשנה (כתובות נד ע"ב) אומרת כי למרות שיש סכום קבוע לכתובת בתולה ולכתובת אלמנה, בכל זאת הרשות ביד הבעל להוסיף על סכומים אלו כרצונו.
מקשים התוס' והרא"ש כיצד נוהגים אנשים להתחייב בכתובה על סכומים ניכרים, שאין הם מצויים בכיסם, והרי אין להתחייבות ולשעבוד שלהם על מה לחול (כי אין למתחייב נכסים או ממון בגובה התחייבות שלו) וממילא אין להתחייבות כל תוכן או חלות.
התוספות מתרצים כי ההתחייבות האישית יוצרת שיעבוד הגוף מיד בזמן ההתחייבות, וממילא כאשר לאחר זמן המתחייב הרוויח ממון או רכש נכס, אזי מיד חל שיעבוד על הרכוש או הממון. דין זה נלמד מדברי הגמרא (בבא מציעא צד ע"א) האומרת כי שומר חינם יכול לקבל על עצמו חיובי אחריות מורחבים, כפי שהשואל חייב בהם ומבארת הגמרא כי מעשה הקניין שהשומר חינם עושה, בכדי לתת תוקף להתחייבותו, הוא אינו קניין דברים בעלמא משום שהשומר חינם משעבד את גופו לחיובי האחריות, וממילא גם אם בעת ההתחייבות אין לו לשומר חינם, רכוש או ממון בגובה ההתחייבות שלו (בגובה שווי החפץ) בכל זאת הקניין אינו מוגדר כקניין דברים, משום ששומר החינם שיעבד את גופו עבור ההתחייבות לאחריות מורחבת.
מתוך דברי התוס' עולה, כי התחייבות אישית, שונה מאמירה סתמית של אני אעשה או אני אמכור או אני אבצע, משום שהתחייבות אישית יוצרת שיעבוד הגוף של האומר, וממילא על כתפי האומר מוטלת אחריות, וזאת בניגוד לאמירה סתמית של אני אמכור לך בעתיד, או אני אבצע עבורך משהו, שאין בהם את האמירה המפורשת של אני מתחייב למכור או לעשות וכו' שנוצר מכוחה שיעבוד הגוף.
לכן במקרה שבו האומר לא יעמוד בסיכום או בהבטחה שלו, אזי ניתן לתבוע את האומר לבית דין, ואף ניתן לרדת לנכסיו ולפרוע את ההתחייבות, וזאת כפי שניתן לעשות בכל מקרה של חוב שיש בו שיעבוד הגוף.
ממילא גם ברור כי התחייבות שיוצרת שיעבוד הגוף בכוחה גם לפתור את הבעיה של קניין דברים, משום שההתחייבות איננה אמירה בעלמא, אלא התחייבות היוצרת על הגוף אחריות ושיעבוד.
מתוך כך ניתן להסיק כי בעת עריכת הסכם אשר מעוניינים לתת לו תוקף הלכתי, כדאי להוסיף את ההתחייבות האישית באמירה או בכתב, וזאת כדי לפתור את הבעיה של אמירה שניתן לחזור ממנה (מבלי לדון בקללת מי שפרע החלה על החוזר בו מדיבורו) או את הבעיה של קניין דברים, שלשיטת הרבה מן הראשונים הוא איננו חל.
ישנן דרכים נוספות לתת תוקף הלכתי להסכם. בשורות אלו הועלתה הבעיה של אמירה בעלמא וקניין דברים תוך הצגת אחת מהאפשרויות לפתרון העניין.