עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם ימי תשובה ותפילה. ימים אלו מרוממים ונשגבים. כתב הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' תרג ) שיש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו בעשרת ימי התשובה, כך גם מביא המשנה ברורה (או"ח סי תרג' סע"ק ב)בשם הרא"ש שבעשרת ימי תשובה יש ללמוד באיגרת התשובה של רבינו יונה.
בהלכות תשובה (פרק א הלכ' א' , פרק ב' הלכ' ב - ג) מגדיר הרמב"ם כי מצוות התשובה מורכבת ביסודה משלושה חלקים מרכזיים, חרטה על הנעשה בעבר, וידוי וקבלה לעתיד(להרחבה על חלקי התשובה הנוספים עיין בהלכ' תשובה לרמב"ם, ובשערי תשובה לרבינו יונה). רכיבי החרטה על הנעשה בעבר וההחלטה לעתיד, דורשים הצהרה באמרת פיו של מבקש התשובה.
עניין האמירה והווידוי בפה, נזכרו מספר פעמים בדברי הרמב"ם, בהלכות תשובה פרק ב' הלכה ב' כתב הרמב"ם: "מהי מצוות התשובה, שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו' .... וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו "
בהיבט המעשי של מצוות התשובה והווידוי, כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א' הלכה א' ) את נוסח הווידוי: "כיצד מתוודין, אומר אנא השם חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה הרי זה משובח."
חרטה וקבלה לעתיד מייצגים ציר של השתנות והתפכחות. הגמרא (סוטה ג. ) אומרת שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, הוי אומר שבעת ביצוע העבירה, החוטא היה תחת השפעה של רוח שטות,עם שוך רוח היצר חלה התפכחות.
מהר"ל (בחידושי אגדות על מסכת סוטה, וכן בנתיבות עולם נתיב התשובה פרק א) מבאר את דברי הגמרא, שהשכל אינו מאפשר לאדם לחטוא, הרציונליות מנחה את האדם לשמור את המצווה ולהתרחק מן העבירה, האפשרות להיגרר אל העוון, היא רק במקום שבו תחושת התאווה התגברה, אמוציונליות בלתי מבוקרת עלולה להוביל להתנהגות של חטא.
לאור דברי המהר"ל, ניתן להגדיר כי הזהירות מן החטא נעשית באמצעות קבלת החלטות שכליות-רציונאליות תוך דחיית החלטות רגשיות-אמוציונאליות. קיים מתח מתמיד בין השכל והיגיון אל מול הרצונות הפנימיים, כבישת המאווים באמצעות המחשבה על מטרת החיים ועבודת ה' היא ההתגברות על היצר.
כיהודים יש לנו עוצמה אישית אדירה, אנו יכולים לעמוד מול נחשולים של רצונות פנימיים, ליבנו מסור לעבודת ה', ההלכה היא אור הדרך לכל מעשינו, קיבלנו זאת בירושה מאבותינו.
המדרש (רבה, לך-לך פרשה מב) מבאר כי אברהם העברי נקרא עברי, משום שכל העולם עמד מן העבר האחד, ואילו אברהם עמד בבדידות מוחלטת מול כל העולם, מן העבר האחר, אין הוא מרפה ואין הוא מרגיש לא נעים, אברהם הכיר את בוראו ועל כן אברהם מחזיק באמונתו. רוחות עזות של זלזול ולעג בינלאומי, אין בהם לזעזע את שורשי האמונה האיתנים.
גם בלעם מתאר את עם ישראל כעם המרוכז בעצמו ללא אפשרות השפעה של מקורות חיצוניים. "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"( במדבר כג' ט' )
על פי המבואר ניתן להבין את משמעות רכיבי החרטה והקבלה לעתיד, השב בתשובה עובר סערה פנימית קשה, רגשות חולפים, ומאווים רגעיים, שמניעים לפעולה, עשויים להעיד על אישיות נגררת ולא שולטת, השב בתשובה מחליט כי מעתה דרך התורה, הוראות ההלכה ודברי המוסר הם יכוונו את מעשיו ודרכיו.
לאור הבנת רכיבי החרטה והקבלה לעתיד, תתעורר שאלה, מדוע השב בתשובה נצרך לומר גם דברי וידוי בפיו, לכאורה בכדי להתחרט על הראשונות ולקבל על העתידות, די בהרהור הלב ובהחלטת המחשבה, לשם מה יש צורך להתוודות באמצעות אמירה מפורשת.
על שאלה זו נראה לבאר, כי יש להבחין בין התשובה שאכן יכולה להתבצע במחשבת הלב ,לבין דברי הוידוי שיש בהם מימד נוסף המחייב ביטוי שפתים. המנחת חינוך ( מצווה שסד) מוכיח כי לשיטת הרמב"ם יש להפריד בין החזרה בתשובה, לבין הכפרה על החטא. חוטא שחזר בתשובה נקרא צדיק, אך עדיין הוא נצרך לכפרה, לשם כך יש להתוודות לפני ה'.
החזרה בתשובה היא החרטה על העבר והקבלה לעתיד. הבנת הטעות והחלטת השינוי מוגדרים כחזרה בתשובה, שאף הופכת את השב בתשובה לצדיק. עניינים אלו אכן יכולים להיעשות בהרהור הלב ובהחלטת המחשבה.
כהוכחה לדבריו מביא המנחת חינוך את דברי הגמרא (קידושין מט: ) שהמקדש את האישה בתנאי שהוא צדיק, אפילו אם המקדש רשע גמור, בכל זאת האישה מקודשת. נימוק הגמרא לחלות הקידושין הוא שמא בטרם שהמקדש נתן לאישה את טבעת הקידושין, הוא הרהר תשובה בליבו, ממילא הרהורי התשובה הפכו את המקדש לצדיק, תוך כדי שהם גם מביאים להתקיימות תנאי הקידושין- על מנת שאני צדיק. מדברי הגמרא מוכח כי ניתן להרהר בתשובה ולהיהפך לצדיק, וזאת גם מבלי לומר דברי ווידוי.
אבל בתשובת החוטא קיים מימד נוסף, החוטא מבקש את נפשו לכפרה ומחילה, לצורך הכפרה שהיא חלק נוסף בעניין התשובה, יש על השב לומר דברי וידוי באמירה מפורשת, אין די במחשבת הלב, אלא קיים צורך בביטוי השפתיים ובהשתפכות הלב לפני ה'. כפרת העוון תלויה באמירת דברי הווידוי.
רבינו יונה (בשערי תשובה שער א ) מבאר כי זכות התשובה הוא עצומה, ויש בה לטהר ולזכך את הנפש החוטאת. התשובה מקרבת את האדם אל בוראו ומעבירה את זוהמת החטאים שנעשו, אך ישנם דרגות רבות בתשובה, ככל שהיגון, הצער, הבושה - עיין בשערי תשובה שער א' על פירוט של עקרי תשובה נוספים – בגין החטא גדולים יותר ועמוקים יותר, כך דרגת התשובה גבוהה יותר.
לאור הדברים ניתן גם לבאר את פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א הלכ' א ובפרק ב' הלכ' ג, ופרק ב' הלכ' ח) שעיקר הווידוי היא האמירה "אבל אנחנו חטאנו", אך יש לשב בתשובה לפרט את חטאיו.
מאחר שעניין הווידוי הוא לצורך הכפרה, אזי בוידוי האישי ופירוט החטא, יש כדי להעמיק את היגון על ההליכה בעצת היצר, פירוט החטא יעורר את עיוורון הדעת ואת צער הלב ,ממילא קלון החטא יצבוט במעמקי ליבו של המתוודה ובכך הוא יזכה לדרגת תשובה גבוהה יותר.
יהי רצון שנזכה לתשובה שלימה ולטהרת הנפש.
גמר חתימה טובה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
לתגובות stern1416@gmail.com