מבצע 'כנפי דרור' להשבת החטופים, יצא לדרך עם השבתם של שלוש החטופות ביום ראשון האחרון, וארבעת התצפיתניות החטופות בשבת קודש האחרונה. בצל קיום המבצע והשבתם של החטופים, עלו שאלות שונות ומגוונות על שולנם של גדולי ישראל על חזרת החטופים בראי ההלכה היהודית.
מי שעלו והגיעו לפתחו חלק מהשאלות על ידי קרוביהם של משפחות החטופים הוא ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז, ראש הישיבה התייחס והשיב אמש בשיעור השבועי המרכזי לשאלותיהם של המשפחות, באמצעות חתנו, הגאון רבי ליאור כהן ראש ישיבת "מאור יוסף", שהחליף את ראש הישיבה במסירת השיעור השבועי, זאת לאחר שנבצר ממנו בעצמו להגיע ולמסור את השיעור, לאחר שבשבוע האחרון שוחרר מבית החולים, שם עבר טיפול וסדרת בדיקות בעקבות חולשה.
הגר"ל אמר בפתח הדברים: "אנחנו נמצאים בתקופה שנאמר עליה "מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח, ז'), רבותינו דרשו (סנהדרין כ"ב ע"א) "בכושרות" - בכי ושירות. שירות - אנו מודים ומהללים על החטופים שמשתחררים, אבל בכי - אנחנו לא יודעים מה יהיה התוצאות של כל שחרור המרצחים, וכל שאר הדברים. אז בכי ושירות".
"האמת" אמר הגאון הרב ליאור, "שעל השאלות הללו ישנה תשובה של מרן הרב עובדיה בשו"ת יביע אומר חלק י' (חו"מ סי' ו'). זה היה אז בזמנו מבצע אנטבה, וגם אז היה גם כן משא ומתן לשחרר כל מיני מרצחים, ושם הוא האריך גם מצד שחרור מרצחים, וגם מצד לעשות את המבצע שהיה גם כן בשבת".
"אבל אלו דברים שהם נוגעים לגדולי ישראל, שהם יודעים את כל הפרטים. אנחנו צריכים רק להתפלל שבורא עולם ידאג שמהדברים האלה ייצא רק טוב לעם ישראל, אנחנו לא יודעים שום דבר. אבל ישנם כמה דברים שהם נוגעים אלינו, מה שנוגע אלינו אלו הברכות שיש לברך, בפרט קרובי המשפחה, כאשר יוצאים אותם "אסירי עוני וברזל" (ע"פ תהלים ק"ז, י')".
ברכת הגומל
הגר"ל הקדים בדבריה הידועים של הגמרא (ברכות דף נ"ד ע"ב) כי ארבעה צריכים להודות; יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים. והביא כי הבן איש חי (בהקדמתו לפרשת עקב) הסביר מדוע דוקא בארבעתם נקבע כי עליהם לברך ברכת הגומל? ואמר כי בארבע אלו פעמים שהאדם עלול לתלות את הצלתו בבני אדם, ומעשיו והשתדלותו הם אלו שגרמו להצלתו. ולכך אלו צריכים לברך ולהודות לה', כאשר לאחמ"כ האריך הרב בכלל דיני ברכת הגומל ונוסחאותיה.
"אנחנו מדברים את כל זה, בגלל החבושים - השבויים. החטופים הללו שיצאו ממאסרם לאורה, ואחד מהארבעה הוא החבוש שכאשר הוא יוצא מברך ברכת הגומל" אמר הגר"ל, והמשיך והביא בשם הפוסקים כי "אם אדם נתחייב בברכת הגומל על דבר מסוים כגון: חולי, אבל לא נתרפא לגמרי, אזי מביאים הפוסקים שהוא לא יברך עד שיתרפא לגמרי. וכן אם יש לו שני דברים שנתחייב עליהם, כגון אדם שנסע בדרך, אבל הוא נסע להתרפאות מאיזה עניין, אז על הנסיעה נסע צריך לברך ברכת הגומל, אבל יחד עם זה יש לו את החולי שעדיין לא נתרפא ממנו, אז הוא לא יברך על הנסיעה, אלא יחכה וימתין עד שיסור גם הדבר השני ויתרפא מהחולי ואז יברך. ולכן אם השבויים הללו באים והולכים על רגליהם והם בריאים, אה"נ יברכו מיד כאשר הם יוצאים מאפילה לאורה ברכת הגומל. אבל אם חלילה הם חולים שהם צריכים טיפול רפואי חשוב, אז שימתינו עם ברכת הגומל עד שיתרפאו".
הגר"ל ציין כי אמנם "יש מגן אברהם שכותב שכל הדין הזה שאמרו על חבוש, זה דוקא בחבוש שהוא על עסקי נפשות. אבל כמובן שהחבושים שלנו - החטופים שלנו, בודאי שהם חבושים על עסקי נפשות". עוד ציין הרב כי כתבו הפוסקים כי אחד מהטעמים שיש לברך הוא כי כל מי שאסוּר אינו ברשות עצמו ודעתו מיטרפת עליו, "רק נשׂים בדעתנו, המסכנים האלו מה זה "דעתם מיטרפת עליהם"? כתוב בפרשה "ויצום אל בני ישראל, ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (ו', י"ג). אז רש"י (ד"ה ויצום) אומר: טוב, "אל פרעה" אני מבין מה זה לצוות, אבל מה זה "ויצום אל בני ישראל"? אז רש"י פירש שידברו איתם בנחת. אבל ישנו פירוש "ויצום אל בני ישראל", שיש להוציא את עם ישראל ממצרים, ויש להוציא את מצרים מעם ישראל. (וכמו שרואים בהמשך "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים" (י"ג, י"ח), רבותינו אומרים (מכילתא שם) אחד מחמישה, כלומר: שמונים אחוז העדיפו להישאר שם). אז יש להוציא לשחרר את עם ישראל ממצרים, אבל גם אלו שהשתחררו, עדיין מצרים לא השתחררה מתוכם. אז גם אלו המסכנים הללו, גם כאשר הם יוצאים מהשבי, השבי עוד לא יצא מתוכם. אז כמה צריכים להתפלל עליהם שישתקמו ושיחזרו לחיים טובים, זה לא דבר פשוט בכלל. להיות כל כך הרבה במתח כזה גדול, זה נורא!".
ברכת שהחיינו
"הגמרא אומרת במסכת ברכות (דף נ"ח ע"ב) "הרואה את חבירו לאחר שלושים יום, אומר: 'ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. לאחר י"ב חודש, אומר: 'ברוך מחיה המתים'". תוספות במקום שם כתבו בשם ר"י (והובא בשם עוד הרבה ראשונים) שכל זה הוא דוקא בחבירו החביב עליו, ששמח בראייתו. אבל סתם אדם שלא ראה אותו שלושים יום, לא יברך. הרב חסד לאלפים כותב על פי זה שלכן נהגו שלא לברך בימינו את הברכה הזאת.
"למה?", המשיך הגר"ל, "כי גברה החנופה בעולם, אדם יראה את ידידו אחר שלושים יום, יאמר: "אוי אני כל כך שמח לראות אותך - ברוך אתה ה'" וכו', ואז כמה ברכות לבטלה יתרבו ח"ו. הוא לא באמת שמח בראייתו, זה הכל מהשפה ולחוץ. ולכן אומר הרב חסד לאלפים: לא, נהגו שלא לברך את הברכה הזאת. הרב ישכיל עבדי בחלק ח' כותב שגם הרב חסד לאלפים יודה שבאביו או אמו וכדומה, שבודאי שמחים בראייתם, גם כן יברך. על אחת כמה וכמה במקרה שלנו, שכל המדינה שלנו עוצרת את נשמתה ומרגישה, וכמה תפילות כמה מצוות נעשו אין לשער, בשביל אותם מסכנים שבורא עולם "לאמר לאסורים צאו, לאשר בחושך הגלו" (ישעיה מ"ט, ט'). אז ודאי שקרובים ואוהביהם מברכים מכל הלב את הברכה הזו".
ברכת מחיה המתים
"אמנם כל זה אם הוא לא ראה אותו שלושים יום, אז הוא מברך את הברכה הזאת. אבל אם הוא לא ראה אותו י"ב חודש, אז מברך 'מחיה המתים'" הגר"ל הסביר כמה טעמים לזה, ואמר את הנפקא מינה למעשה לפי כל אחד מהטעמים. והמשיך ואמר כי יש כמה מהפוסקים שכתבו כי נוסח הברכה הוא ללא מלכות ("אלוקינו מלך העולם") כמו בברכת מחיה המתים שבתפלת שמונה עשרה ששם היא ללא מלכות כדין ברכה הסמוכה לחבירתה, אך אמר כי להלכה על פי דברי הרמב"ם מברכים אותה בשם ומלכות.
אות חיים
"בשו"ת הלכות קטנות כתב שנראה לו שאם אדם לא ראה את חבירו י"ב חודש, אך במהלכם קיבל ממנו מכתב, אז לא שייך הטעם שהביאה שם הגמרא שמברכים לפי ש"אין המת משתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש שנאמר (תהלים ל"א, י"ג) נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד", כי כאן הוא יודע בחייתו, וששלומו טוב. ולכן לא יברך מחיה המתים".
"אמנם ברכת שהחיינו, מברכים על שמחת ראיית הפנים. ולכן גם אם הוא קיבל ממנו מכתב או שמע ממנו (וגם בדברים המצוים היום, שדיבר איתו בטלפון וכדומה) אינה דומה, ואפילו אם הוא ראה אותו באיזה סרטון בשידור חי גם כן, ואח"כ הוא ראה את פניו יש שמחה בראיית הפנים. ראייה בכל הדברים האחרים, אין שמה ראייה, ולכן יברך שהחיינו".
"גם להיפך, אם אדם אחרי חודש רואה את חבירו, מביאים לו איזה הסרטה שהוא נמצא במקום פלוני - אפילו בזמן אמת, לא יברך על זה. כי אין לנו אלא מה שתיקנו לנו חכמים, שזה ראיית פנים של ממש. אבל ראייה כזאת לא נחשבת ראייה. אז היא לא נחשבת ראייה לענין לברך עליה, והיא גם לא פוטרת את ברכת שהחיינו".
"אבל ברכת 'מחיה המתים', אומר הרב בעל הלכות קטנות שכן מברך, וכך כותב גם הרב ברכי יוסף בשם זקנו רבי אברהם אזולאי - חסד לאברהם גם כן שברכת 'מחיה המתים' לא יברך אם שמע ממנו ויודע שהכל בסדר איתו. אמנם המשנה ברורה כתב את הדבר הזה גם על שהחיינו, אבל האחרונים חלקו עליו וגם אחרוני האשכנזים כתבו שלמעשה ברכת שהחיינו מברך, ורק ברכת מחיה המתים לא יברך, אם נודע או שדיבר איתו וכדומה".
"בשו"ת תעלומות לב כתב שזה הטעם שלא נוהגים לברך את הברכה הזאת. כיון שבדרך כלל שומעים, יש שמועות - יש הולכים, יש באים, יש תקשורת, אז יודעים מה שלומו של האדם, ולכן נהגו שלא לברך. הבן איש חי מביא טעם אחר על ברכת 'מחיה המתים'. אדם פוגש את חבירו ומברך "ברוך מחיה המתים". חבירו יאמר: "מה אתה חשבת אותי בר מינן וכו'?! מה למה אתה חושב עלי דברים כאלה?! מה אתה פותח פה וכו'? מה זה, מה אתה מברך עלי דברים כאלה?", אז לכן אומר הבן איש חי שלא נהגו לברך 'מחיה המתים'. אבל כל הטעמים הללו, בוודאי שלמעשה - בפרט על החטופים הללו שבאמת היו בסכנה; "מה אתה חושב עלי שהייתי ככה?!", בוודאי שיש מקום לחשוש שהיה ככה. אז בוודאי שצריך לברך עליהם בשם ומלכות, ובהודיה לה' יתברך על שהוציא אותם מאפילה לאורה".
"השאלה כאן, אם יש חטופים כאלה שהרשעים הללו הביאו מהם מדי פעם אות חיים האם אות החיים הזאת מפריעה לברכת מחיה המתים או לא? נראה למעשה שיברכו גם אם קיבלו אות חיים מהם, משני טעמים. כי גם אלו שקיבלו מהם אות חיים, הייתה שנה אחת שלמה - י"ב חודש שלא קיבלו מהם אות חיים, רק לקראת הסוף הם שיחררו איזה דבר. אז מי שכבר עברה שנה שלימה שלא ידעו מה גורלו, זה שעכשיו אני שומע, זה לא מוציא אותי מחיוב הברכה על אותם י"ב חודש. אמנם אני אחכה לברך על ראיית הפנים, ואפילו אם שמעתי שהוא השתחרר לא יברך (יש על שמועות טובות מברכים 'הטוב והמטיב') כי כתבו הפוסקים שלא יברך, אלא יחכה ויברך 'מחיה המתים' כאשר הוא רואה אותו".
"וגם כאלה שהביאו מהם אות חיים, ואין י"ב חודש בלא אות חיים מהם (איני יודע אם יש כאלה. אבל גם אם היו כאלו), במקרה שלנו, כיון שאמרנו הטעם שיש אחרונים שסוברים שמברכים גם ברכת 'מחיה המתים' גם אם שמע ממנו אות חיים, אבל בפרט במצב שלנו שאף אחד לא יכול לדעת שום דבר כי גם אם אתמול שמעת ממנו אות חיים, אתה לא יודע מה יהיה מחר. אז נכון שבפחות מי"ב חודש לא נוכל להגיד אם אדם נעלם או נפל בשבי, ואני לא יודע מה עלה בגורלו, וראיתי אותו אחרי שבועיים או אחרי חודשיים, אני לא יכול לברך מחיה המתים. כי חכמים תיקנו לנו י"ב חודש, אבל כאן שיש י"ב חודש שלא ראה אותו, מה תאמר הוא "לא נשכחתי כמת מלב"? כן שייך פה "נשכחתי כמת מלב". כיון שבגלל אותה אות חיים, אתה לא בהכרח יודע שהוא עדיין בחיים. ולכן, וכך גם הורה מורי חמי, שכן צריך לברך גם על כאלה שהיתה מהם אות חיים ומברכים עליהם".
בסיום הרצת המשא ומתן והפסק ההלכתי הארוך, נשא הגאון הרב ליאור תפילה ואמר: "וקודם כל, באמת נישא תפלה לבורא עולם, שיקרא לשבויים דרור, להוציא את כולם מאפילה לאורה, בלי מחירים על חשבון עם ישראל. כאשר בורא עולם עושה, הוא "רופא רחמן ונאמן" - הרפואה שלו גם ברחמים, וגם בנאמנות. אין בה שום נפתל ועיקש. כאשר הוא יעשה, זה יהיה לטובה ולברכה", חתם הגר"ל את פסקי ההלכה עבור קרובי משפחות החטופים משם חמיו ראש הישיבה הגר"מ מאזוז.