הרגע הזה היה משמעותי ביותר בחייו של שוקי בריף. בבוקר שבו קם מה'שבעה' על בנו, בנימין-אשר (בני) ז"ל, נסע לבית העלמין, לעלות על קברו הטרי. לאחר מכן, במקום לחזור לביתו, החליט לנסוע למרכז הרפואי שיבא, שבו היה בנו מאושפז בתקופת המחלה.
"עצרתי בחניה", מתאר שוקי, "ונשארתי ברכב. ישבתי כך כשעה ובכיתי בלי הפסקה. הדמעות זלגו בלי הפוגה. ואז אמרתי לעצמי: העלה חיוך על הפנים והיכנס למחלקה, להמשיך בדרכו של בֶּני, שנהג לשמח את החולים בדרכו המיוחדת והמאירה. אם לא תעשה את זה עכשיו – הוספתי לומר לעצמי – לא תעשה זאת לעולם. נכנסתי פנימה, והצוות נדהם לראות אותי. אמרתי להם: הבן שלי עמד בסבל ובטיפולים הקשים בזכות השמחה, האמונה והכוח. זה גם המתכון שלי להחזיק מעמד אחרי השבר הגדול".
"בוא ניקח את הגיטרה"
השיחה עם בריף כולה שיעור באמונה, בתעצומות הנפש, בכוחה של השמחה ובעיקר בביטחון בבורא העולם. לפני שש שנים נתגלתה המחלה הממארת אצל בנו, אז תלמיד ישיבת מיר ברכפלד, בן שמונה-עשרה וחצי. בתחילה העריכו הרופאים כי לא ישרוד יותר מכמה חודשים, והוא החזיק מעמד שלוש שנים. "בשנה הראשונה עבר טיפולים קשים", מספר האב. "צוות של 'רחשי לב' היה בא ומשמח את החולים. בני היה רואה מה השמחה עושה לו ולחולים האחרים, ואמר לי: אבא, בוא ניקח את הגיטרה ונשמח גם אנחנו את החולים".
בני ניגן ושוקי שר. "שימחנו שנינו את החולים במשך כל תקופת אשפוזו", מוסיף שוקי ומספר. "צריך בשביל זה תעצומות נפש בלתי-רגילות. בחור צעיר, חולה, שמתמודד עם כאבים וסבל, רואה צורך לשמח חולים אחרים. בני אף פעם לא התלונן על כאבים, כשהיה ליד אנשים אחרים".
מיליונר של חסד
רגשות, דמעות געגועים ודמעות שמחה מתערבבים בשיחה עם שוקי. הוא מתרפק על השיחות הבלתי-נשכחות עם בנו. "כשהיו שואלים את בני מנין הכוח, גם להתמודד עם המחלה וגם לשמח אחרים, היה עונה: 'לשמח יהודים – זה מה שנותן לי כוח!'. כשהחולים היו רואים אותו, במצבו, מעודד ומשמח אותם, קיבלו ממנו המון עוצמות ועידוד".
שוקי עובד לפרנסתו בחברה לניתוב מרכזיות טלפון, אבל מוסיף לבוא חמש פעמים בשבוע לשמח את החולים. "אני רוצה להמשיך את דרכו של בני", הוא אומר. "פעם שאפתי להיות מיליונר בכסף, היום אני רוצה להיות מיליונר בחסד. נעשיתי כתובת של חולים רבים, ואני תמיד אומר להם: אתם עושים לי טובה כשאתם פונים אליי, ולא להפך. ככל שאוכל לסייע – אעשה זאת בשמחה".
תנו צ'אנס
איך מצליחים לשמח חולה המתפתל מכאבים ומצב רוחו שפוף? שוקי משיב: "לא פעם חולה אומר 'אין לי כוח' למוזיקה ולשמחה. אני מבקש לתת צ'אנס, וזה תמיד נגמר בכך שהחולה שר ומוחא כפיים וכולו מאושר. הרגעים המרגשים הללו שווים הכול. בני לימד אותי איך לעזור לכולם. כשנפטר, לפני שנתיים וחצי, לימד אותי איך לנחם את כולם".
שוקי מבקש להעביר מסר למי שמתמודדים עם מחלה: "אסור להתייאש. רבים מחלימים, בפרט ילדים. וככל שאדם יהיה שמח יותר, כך ייטיב את מצבו. אדם צריך להאמין שיתגבר ויבריא, בעזרת ה'. שיחפש מה מרים את מצב רוחו ומעודד אותו. מעניין אותך מוזיקה? תקשיב למוזיקה. מעניין אותך תחום אחר? תתמקד בזה. העיקר לחוש מעוּדד ומלא תקווה".
הוא מספר שאחרי פטירת בנו שאלה אותו רופאה, "איך נשארת מאמין?". "אמרתי לה: יש לי אבא בשמיים שאוהב אותי. אבא, גם כשהוא נותן מכה, היא באה מאהבה. ברגע שאתה יודע שיש לך אבא בשמיים שאוהב אותך – הכול אחרת. היוּ בשמחה, תמיד!".
- באדיבות 'שיחת השבוע'