ההבדלים בין גישת החזו"א לרב שך // אלי דן

לחזו"א - שנפטר לפני כ-68 שנים בט"ו חשוון תשי"ד בגיל 74- מייחסים את כינונה של היהדות החרדית בארץ ישראל כפי שאנו מכירים אותה כיום.

אם אנו רוצים לשרטט את דמותה של היהדות החרדית כפי שראה אותה החזו"א בעיני רוחו, ניתן לומר כי הוא העמיד את אדניה על שלושה עיקרים : תורה, תורה ושוב תורה. את כל יתר הרעיונות שסבבו בעולם באותם ימים, ציונות, סוציאליזם, או לאומנות, דחה על הסף, והתייחס אליהם בחשדנות ובפקפוק.

לא כל גדולי התורה שבדורו התייחסו באותו אופן למדינה הציונית שקמה לא מכבר, היו מהם שנטו להתייחס אליה בסלחנות.

בתהליך מורכב שירטט החזו"א שביל זהב בין הקיצוניות של קנאי ירושלים שהכריזו מלחמה על הפרוייקט הציוני, ובין קהילות שראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה".

הייתה בגישת החזו"א את השילוב בין אידאולוגיה בהירה לפרגמטיות נבונה. בפגישתו הידועה עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, המשיל החזו''א את העימות בין החרדיות ובין הציונות במשל ה"עגלה הריקה" לפיו, אם יש התנגשות בין היהדות לחילוניות על העגלה הריקה כלומר החילוניות או הציונות לזוז בפני עגלת היהדות המלאה.

אפשר לזהות דמיון בין גישתו של החזו''א לגישת מרן הרב שטיינמן זצ''ל, שניהם לא קראו תיגר על הציונות או החילוניות במוצהר, והסתפקו בביסוסו של עולם התורה, כל זאת עד לנקודה בה חשו כי המדינה זוממת לשלוח יד בתוככי קודש הקודשים, אצל החזו''א בא הדבר לידי ביטוי במלחמתו נגד גזירת גיוס הבנות, אשר יש הטוענים כי כאב ליבו הטהור עקב הגזירה, קיצר את חייו.

גם אצל מרן הרב שטיינמן, אשר חוגים קיצוניים הגדירו כ'פשרן' ח''ו, ניתן היה לראות שבסיבובה הקודם של ממשלת האחים בנט-לפיד, יצאה לפועל תחת הכוונתו "עצרת הרבבות" במחאה על הכוונה להשית סנקציות פליליות על לומדי התורה.

גישה זו הרואה בכינונה של מדינת ישראל, המשכה של הגלות "בין יהודים" התוותה דרך של מתינות וחוסר ניסיון לכפות את האידאולוגיה החרדית על המדינה החילונית, וזאת בזמן שגורמים דתיים קיצוניים שאפו ואף פעלו לכינונה של מדינת הלכה. אך לצד זה כאמור הציבו חומה בצורה בפני ניסיונות לחדור לתוככי מבצר היהדות והתורה אותו עמל החזו''א לייסד.

מרן הרב שך זצ''ל שנפטר לפני 20 שנה בט"ז חשוון תשס"ב, החל להנהיג את עולם התורה מספר שנים לאחר פטירת החזו''א, והתאפיין בגישה שונה מעט ביחסו למדינה.

גישה זו באה לידי ביטוי בעיקר בביסוסה של ההנהגה התורנית-ליטאית, כמנהיגת המגזר החרדי, ובשאיפה לחבר את "העם שבשדות" הציבור המסורתי-דתי, לשורשיו ממנו נותק בידי המדינה הציונית.

אם בימי הנהגתו של החזו"א התמקדה פעולתו בכינון ובנייה מחדש של עולם התורה והישיבות, בתקופת הנהגת מרן הרב שך לקח הוא על כתפיו את האחריות על יהדותה של המדינה בכלל והיהדות החרדית בפרט. האחריות כלפי יהדותה של המדינה באה לידי ביטוי בין היתר בפרשיית ה"אח והאחות" כאשר לחם נגד הכוונה "להכשיר" ממזרים. האחריות כלפי הציבור החרדי באה לידי ביטוי בשלל מאבקים שהוביל בקרב הציבור נגד מי שלא קיבל את עליונותה של "דעת תורה" על פני "דעת בעלי בתים".

גם מרן הרב שך דגל באותה פרגמטיות ביחס למדינה, אך מתוקף חיבורה של היהדות החרדית לממשלת בגין אליה הורה להצטרף לאחר המהפך הידוע בתשל"ז, עלה בידו לבצר את מעמד עולם התורה ולהרחיבו. אם בימי החזו''א הסתפק הציבור החרדי במתן אפשרות לקיים חיי תורה ומצוות תחת "עול השילטון" החילוני, בימי מרן הרב שך, הפכה "שמורת הטבע" החרדית הזעירה למבצר רוחני בעל זכויות רוחניות וכלכליות.

הפרגמטיות של מרן הרב שך באה לידי ביטויה כאשר תמך בהסכמי "שטחים תמורת שלום" בניגוד לעמדה אותה הוביל הרבי מחב"ד זצ"ל. יחד עם זאת הן הרבי מחב"ד והן מרן הרב שך התנגדו לחבירה לממשלת שמאל בראשות פרס, הרבי מחב"ד מטעמי מדיניותו הביטחונית של השמאל, ואילו הרב שך הציג את השקפתו על השמאל בנאומו המפורסם "השפנים והחזירים" בו הסביר כי עדיף לחבור לימין מכיוון שהשמאל פגע ביהדות לאורך השנים בקיבוצים.

על בסיס אותו נאום ניתן להבחין כי השקפתו של מרן הרב שך הייתה יותר לעומתית כלפי מדינת ישראל והציונות כמי שהיה בן בית בביתו של מרן הרב מבריסק זצ"ל, וקרוב בדעותיו אל האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, אלא שאותה פרגמטיות והדאגה לגורל עולם התורה והיהדות הכריחו להשקפתו את הפעילות הפוליטית בתוככי הממסד הציוני.

גם בימים אלה השקפתם של החזו"א והרב שך מקבלת את ביטויה בקרב הזרמים המרכזיים של עולם התורה. בעוד הרואים את עצמם כממשיכי מורשת מרן הרב שך זצ"ל ה'נאמנים' משוייכים ברובם ל"פלג הירושלמי" המתנהל בלעומתיות כלפי המדינה, ממשיכי מורשת מרן החזו"א זצ"ל מסתפקים בשמירה על עולם התורה מבלי לקרוא תיגר על מוסדות המדינה.

אלו ואלו תלמידי המייסד והממסד, רואים באותם גדולי עולם, מרנן החזון איש והאבי עזרי זצ"ל, חוליה בשרשרת מסורת התורה מדור לדור.