פרק ב': בחורף שנת תרע"ז (1917) אבשלום פיינברג, יחד עם יוסף לישנסקי ממחתרת ניל"י שנלחמה כנגד הבריטים נסעו למצרים כדי ליצור קשר עם הבריטים כשהם מחופשים לבדואים.
במדבר הסתבכו השניים עם קבוצת בדואים שניסתה להרוג אותם, לישנסקי נמלט, ופיינברג, נורה בראשו ונהרג. פרט מעניין במיוחד לדעת שבכיסו היו כמה תמרים שלקח כצידה לדרך.
שנים רבות היה מאמץ כביר להביאו לקבר ישראל, שלא צלח. פרט שחשוב לדעת שהיו שהטילו ספקות בניקיון כפו של לישנסקי שנותר בחיים, והיה חשדות שהוא בעצמו רצח את פיינברג עקב מריבה אישית ביניהם הקשורה בלוחמת נוספת במחתרת ניל"י בשם שרה אהרונסון.
לאחר מלחמת ששת הימים, חיפש בקדחתנות את קברו של פיינברג, ד"ר שלמה בן אלקנה. לאחר שחישבן היכן אמור להיות קברו, הוא הגיע למקום מסוים, בו הוא מצא עץ תמרים, מה שגרם לו להיזכר שבכיסו של אבשלום פיינברג היו תמרים שלקח לעצמו צידה לדרך.
הוא יצר קשר עם ידידו שייח' פרייח, והשיג עדיות מכלי ראשון של בדואים שזכרו את אבותיהם שהתנפלו על פינברג ולישנסקי והרגו אחד מהם, ולימים על קברו צמח עץ תמרים!
הגיע למקום משלחת ישראלית וחפרה מתחת לעץ, וגילתה כמובן שלד עצמות, השלד נשלח למכון של הפתולוג פרופ' היינריך קרפלוס, וזוהה מעל כל ספק שהוא של אבשלום פיינברג.
מציאת השלד גרמה לטיהור שמו של יוסף לישנסקי שכאילו רצח אותו בעקבות הסכסוך האישי שהיה ביניהם. (פרט שלא הובא בספר 'רפאים יקומו' שהיו שטענו שהסכסוך האישי בין לישנסקי לפיינברג היה קשור ללוחמת אחרת במחתרת ניל"י בשם שרה אהרונסון).
לבסוף הועברה גופתו (ושאר גיבורי מחתרת ניל"י) להר הרצל, שם מדינת ישראל הכירה לראשונה בחלקה של מחתרת ניל"י על הקמת המדינה, והוקמה במקום אנדרטה מכובדת המנציחה את שמו, וכמובן הביאו לשם חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח במעמד מכובד בראשות אישי ציבור ורבה של ירושלים הגר"מ עמאר.
כל המבקר בבית פינברג בחדרה ימצא במקום מוזאון המטפח את רוחו ומורשתו של אבשלום פיינברג, בחצר המוזאון גידלו חוטר מהדקל אותו נשא אבשלום בכיסו.
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com