פרק א': ההודעה בערב חג השבועות מאת מרנן שר התורה הגר"ח קנייבסקי וראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין שלא ללכת לכותל בחג השבועות תשפ"א, כדי שלא להסתכן ושלא להתגרות באומות,עוררה שאלה חשובה ויסודית על שינוי המציאות בכל דור ודור, ועל כך שאין להורות הלכה מאירועים שהיו בעבר, אלא לשאול בכל פעם מחדש שאלת חכם.
בספר 'עמודא דנהורא' לרבי משה בלוי, יו"ר אגודת ישראל ומקורבו שנים רבות של הגר"ח זוננפלד, וכן בספר "האיש על החומה" שכתב רבי שלמה זלמן זוננפלד נינו של מרן הגרי"ח זיע"א הובא מעשה[1] מבהיל שאירע ב'פרעות תר"פ' (1920), בעת שהזמינו את הגרי"ח זוננפלד לברית מילה, והגרי"ח זוננפלד הלך עטוף בטלית ותפילין לברית המילה לבדו, מביתו בעיר העתיקה בשכונת בתי מחסה דרך שער שכם, המקום המסוכן ביותר, עד למקום הברית בירושלים החדשה מחוץ לחומות.
כל זה אירע למרות שהיו מבאי הבית שטענו לגרי"ח זוננפלד: "אמנם שלוחי מצווה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן אבל היכן שמצוי הסכנה, אסור לילך לשם, והיאך הרב מסתכן ללכת בין הערבים?! ואם הלך - מדוע בחר דרך שער שכם המסוכן ולא דרך שער יפו המסוכן פחות?".
השיב להם הגרי"ח זוננפלד: "מה? וכי נפקיר את שער שכם? הלא אם אנו נפחד ללכת ברחוב זה, יחשבו הם שבאמת הצליחו לגרש אותנו מהרובע, לא, זה לא! אסור לנו לוותר מפני הפחד על שום רובע ושום פינה בירושלים, דווקא אלך דרך שער שכם כדי שלא יעלה על הדעת שהערבים הצליחו לגרש את היהודים מעיר הקודש".
אותו סיפור חזר על עצמו בפרעות תרפ"ט, כשיצא הגרי"ח זוננפלד לברית מילה דרך שער שכם.
במבט ראשון לכאורה אנו רואים שינוי בין השקפתו של מרן הגרי"ח זוננפלד, לבין השקפתם של מרנן הגר"ח קנייבסקי והגרי"ג אדלשטיין.
אולם לאחר שכותב השורות שוחח עם אנשי מחשבה מהמגזר הליטאי, נטען שישנו הבדל בין האירועים. שכן במאה שנים בין תר"פ לתשפ"א, הדברים השתנו, והקמת המדינה הציונית ולמעלה משבעים שנות איבה בינה לבין ערביי ישראל עשו את שעשו, ולכך מרנן שה"ת ורה"י פסקו שאין ללכת לכותל בשעה שישנה סכנת פוגרומים מאת ערביי העיר העתיקה.
[1] מובא פה בעיבוד לשון
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com