רעש מנוע הדיזל של המשאית הגדולה לא הפריע לשכנים, גם משום שלא היו שכנים באותו הרחוב ובעיקר משום שהצעקות של לינקולן הנהג גברו עשרת מונים גם על הרעש ואפילו על הריח שהנפיק האגזוז המיושן.
"לא היה לי דבר כזה בחיים", ירק לדיבורית, "שבע זה שבע, תמיד. אתה יודע מה, שבע וחצי. שמונה. אבל עכשיו כבר חמש! אני עומד כאן כבר עוד מעט עשר שעות!".
"אתה תהיה חייב להמתין עוד קצת... אני אעדכן אותך מיד כשהם יהיו מוכנים והכל יהיה ארוז", השיב לו בפעם המי יודע כמה בעל חברת ההובלות, "העברת דירות, מסעדות ומשרדות, פסנתרים ומפוחית בע"מ".
נגמרו לו הסיגריות. זה מילא. גם ככה הוא השתעל כמו רכב אמריקאי לפני גריטה. אבל מד הדלק הראה סימני גלישה ומשאית המרצדס הישנה השמיעה קולות צמא מוזרים. "למה, לכל הרוחות אני חייב להמתין עם מנוע דלוק?".
מהחלון בקומה השניה נשמעו ציוצים. בתחילה בקול חלש, אך ככל שהשעות נקפו העוצמה גברה וכך גם התדירות. בכל מספר דקות נשמע ציוץ של בעל חי לא מזוהה ולאחריו צחוק גדול מתגלגל.
קולות של פיצוץ החלו להישמע מהקומה התחתונה, הוא נצמד לכיסא בפחד. לא היה לו ספק שמשתמשים שם בדינמיות רק שלא הבין אם בשביל לבנות מנהרה תת קרקעית או שסתם מישהו שם נהנה להפחיד אותו...
לינקולן השכיב את הכיסא עוד קצת מנסה להירגע (בחיים לא חשב שאפשר להוריד כ"כ הרבה את הכיסא אחורנית, הוא כבר החל לחשוש שתכף ימצא את עצמו במנוע), הוא נזכר בערגה ביום הראשון שלו על המשאית, כשעוד היתה חדשה ונקיה וגם הוא היה צעיר וגם כן נקי... איך התרגש לראות אנשים עוברים דירה, מנסה לנחש ולהריח מה נארז בכל ארגז.
פעם אחת כשירד עם ארגז ענק בגובה שלו נתקל במהמורה ביציאה מהבניין והשתטח מלא קומתו על הרצפה, מה שנקרא "על הפנים". כשניסה להתרומם ניער מעליו עשרות דגי נוי מבוהלים שנדהמו למצוא עצמם מחוץ לאקווריום החמים, רועדים מפחד ומקור. אהה וגם הוא רעד מקור, מהמים של האקווריום המרעננים.
"למה לא כותבים שביר??", כעס אז על בעלת הבית הכעוסה גם היא.
"למה פועל נשכב פתאום על הרצפה במקום להעמיס את הארגז בצורה מסודרת על המשאית???", החזירה לו בקושיה חזקה טובא.
האמת זה היה כלום, לעומת המקרר של פרייכישטיין הח'סידים, המשיך להפליג לינקולן בזיכרונותיו. אלו שהתעקשו להעביר אותו מלא בירקות ביצים ובשר. כשהוא נפל לאלכס על הרגל בקומה שניה, לקח להם שעתיים לאסוף את כל הפליגאלעך והצימעס מהחדר מדרגות. (את הביצים פליגלמן אסף. זה לא היה בסיכום).
אבל על פי רוב ההעברה עוברת חלק. באים בשבע. שוברים ת'גב עם הארגזים עד שמונה וחצי. שותים עד תשע. ואז עד אחת עשרה אוספים שקיות אשפה, פותחנים, עטים שבורים, ודליי צבע ריקים מכל הבית ונוסעים.
צלצול הפלאפון הקפיץ אותו. זה היה הבוס. "הקש ביטול אתה יכול לנסוע. יש בעיה איתם".
לינקולן חשב שהוא עוד רגע קופץ מהחלון של המשאית. מה שמאוד התחשק לו זה להקיש אבל לא על הביטול אלא על הצופר המחריד של הטרנטה עד שבעלי הדירה לא ישמעו יותר לעולם. לא את הציוצים של הציפור ולא את רעש המשאית והמקדחות.
"בשביל מה אני מתייבש כאן כמו חולה קורונה לחיסון??????, שרפתי כאן את כל היום והסיגריות! אני יתבע אותם". "אותם" הוא התכוון למשפחה המוזרה שלא סגורה על עצמה לגבי העברת הדירה.
הוא סובב את כל ההגה ימינה ואת כל הבטן שמאלה (באותו רגע) פעולה שגרמה למשאית ההובלות להינטות על צידה ובנהמת מנוע עצבני חזרה אחורנית לכיוון שער הכניסה.
בכניסה לרחוב כשזרם הקללות נחלש (פשוט כי נגמר לו, לא כי הוא נרגע) היה נדמה ללינקולן שהוא שומע צעקות.
"עצור! עצור!!". הברקס נשמע כנראה לרגל כשלוחצים על הדוושה בכל הכח.
"תחזור" הוא התנשף "אנחנו באים עכשיו". משהו בקולו הבהול של הצעיר השמנמוך שכנע אותו לחזור חזרה.
בכניסה לבניין כבר עמדו ארגזים ושקיות. לינקולן שפשף את עיניו בתדהמה.
הארגזים היו פתוחים ניכר שהתמלאו בחופזה, הם היו מלאים בנברשות וברזים, תמונות וחפצי נוי בכמויות אדירות. מהבית נשמע רעש אדיר של שבירה, אולי קונגו או d9, זכוכיות מתנפצות וכלים נשברים.
מספר בחורים חסונים יצאו מהבית מספר פעמים עם ספות עור יוקרתיות ומזנון כבד והעמיסו אותם יחד עם הארגזים על המשאית, שבבת אחת קרסה על הכביש ובלעה את גלגליה האחוריים.
לינקולן עמד בוהה לכיוון הבית צובט עצמו שוב ושוב לוודא שלא נרדם בהמתנה הארוכה בתא הנהג.
כשהתעשת מעט גמגם לכיוון אחד הנערים "מה קורה כאן?? זה מעבר דירה? או אתר ארכיאולוגי????, נשמע שעד שלא ישברו את כל הבניין ויגיעו ליסודות לא יירגעו!".
הבחור לא טרח להגיב לו. רק הוסיף צביטה חזקה ללינקולן כזו המרמזת שיתחיל לעזור.
היתה לו ברירה?? כמעט נבקע לו עמוד השדרה כשניסה להרים משטח עם שטיחים מפוארים מגולגלים למחצה.
דלתות המשאית נטרקו לא לפני ששולחן עץ עתיק נזרק פנימה. דרך המראה היה נדמה לו שראה עליו טלפון בצבע אדום.
• • •
דונלד טראמפ רץ מהיציאה האחורית עם הפאה הג'ינג'ית ביד אחת ולפטופ ביד השניה (מכאן הציוצים??!) קפץ קדימה מתנשף וצעק "סע! סע! לקחנו הכל, מקווה שלא שכחנו כלום".
"נס שהיה לנו כמה שעות להתארגן, לא נשאר לו כלום....חחח...", צחקה מלאניה.
"רק תשימו מסיכה", מלמל לינקולן.
"ארבע שנים חלומיות, הרגשתי כמו בחופשה משוגעת", עלז דונלד.
"חופשה חלומית". תיקנה הראעבצעען. "משוגעת" לא נשמע טוב...