יקי אדמקר, העיתונאי החרדי של אתר 'וואלה', פרסם עם אשתו תמר פוסט מרגש המתאר את ההתמודדות הקשה שחוו עם בתם רננה ע"ה - שכזכור נפטרה בשבוע שעבר, בתום ארבעה חודשי חיים - אך לא פחות מכך את הדילמה הכואבת מטרום לידתה, והפסיקה הרבנית שחרצה גורלות.
"זה ארוך", פותח האב השכול את תיאור השתלשלות העניינים הטעונה, "אבל אני מבקש שתקראו עד הסוף: לפני 9 חודשים, כשתמרי אשתי הייתה בחודש החמישי להריון עם הבת השלישית שלנו, הגענו לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. זו הייתה אמורה להיות בדיקה שגרתית, שבסופה הולכים הביתה כאילו לא קרה דבר. כך לפחות חשבנו".
"אבל ד"ר נג'ארי, רופא בכיר במחלקת אולטסאונד נשים - ראה אחרת" ישבנו מולו בחדר הקטן בקומה הראשונה בבניין בבית החולים, והתחלנו לשמוע הגדרות רפואיות שמעולם לא הכרנו קודם. טריזומה 18, תסמונת אדוארדס ועוד. רוב התינוקות שאובחנו בתסמונת קשה זו לא שרדו את ההיריון. 40% חיים רק שבוע ורק 10% חיים מקסימום שנה אחת, הוא סיפר לנו. קשה לתאר מה עברנו באותם רגעים. זיעה קרה בכל חלקי הגוף, סחרחורות וכל דבר שרק גרם לחוסר שיווי משקל. פיזית ונפשית".
"אני זוכר את הרגעים שחזרנו הביתה, וניסיתי לרמז לתמרי בעדינות - שכעת צריך לדלג הלאה. להפסיק את ההיריון ולהמשיך בחיים. פשוטו כמשמעו. הסברתי לה שאפילו רבנים גדולים תומכים בכך הלכתית. אבל תמרי הייתה נחרצת הרבה יותר ממני. 'לא הרופאים או היועצים יחליטו עבורי', היא אמרה. 'הקדוש ברוך הוא הוריד נשמה לעולם. גם אם זה בשביל שעה, יום, שבוע או חצי שנה - אני הולכת עם זה עד הסוף'".
"כאדם שכלי, שקשוב לרופאים, היה קשה לי להבין וקשה עוד יותר להכיל. דיברתי אז עם הרב יצחק זילברשטיין, אחד מגדולי הרבנים החרדים. זו שיחה שעד היום לא יוצאת לי מהראש. 'מה שאשתך תחליט, תלך אחריה', הוא אמר לי. 'תוודא שיהיו לה כוחות אבל בהחלט שנה של חיים או כמה חודשים ואפילו כמה ימים - זה חיי נצח'. ואני זוכר איך מאז אותה שיחה ואינספור שיחות נוספות שהיו לי עם תמרי, נסחפתי לאט לאט אחרי האמונה שלה, אחרי ההחלטה הזו לקבל עלינו יחד את המתנה הגדולה הזו והניסיון העצום הזה מהקדוש ברוך הוא".
"עברנו את ההריון בשמחה גדולה. הגיע רגע הלידה. זה לא היה קל. רננה חיה נולדה בניתוח קיסרי חירום. לאחריו, רננה חיה ז"ל הגיחה לעולם. הרופאים ידעו לומר מיד שהיא אכן סובלת מהתסמונת הקשה שממנה חששו בהריון. תסמונת שמשאירה לה שנת חיים לכל היותר. תמרי ואני מיד אמרנו תודה לקדוש ברוך הוא. מהרגע הראשון אהבנו אותה בכל הכוח. היא הקרינה אור ושלווה לכל מי שהיה סביבה. במיוחד לנו כהורים. לא מופרך לומר שרננה חיה, כשמה כן היא, הכניסה לנו שמחה לבית".
"למרות זאת, הימים הראשונים היו ימים קשים. לקח שבוע וחצי אבל מהר מאד הבנו שאסור לנו כהורים וכשליחים למתנה הגדולה לרדוף אחרי הזנב של הגורל. לחשוב כל הזמן מה יהיה בעוד שעה, בעוד יום או בעוד שבועיים. האמנו שצריך רק להודות, להודות ולהודות. על כל שעה, על כל יום ועל כל חודש. על כל נשימה ונשימה של רננה חיה ז"ל. להודות לבורא עולם שבחר דווקא בנו כהורים להתמודדות הנפלאה הזו".
"7 שבועות בבית החולים ועוד 9 שבועות בבית. זמן שבו תמרי ואני נתנו לרננה חיה ז"ל הכל. אהבה, יחס וכל מה שהיא רק הייתה צריכה, ואפילו מעבר".
"אני זוכר שרגע לפני שרננה חיה ז"ל נהייתה בת 3 חודשים, תמרי סיפרה לי על כך. הזכירה לי את התאריך המתקרב. אמרתי לה שאנחנו חייבים לחגוג לה יום הולדת. כל המשפחה הגיעה. רננה חיה הייתה תינוקת חלשה מבחינה פיזית. היא מעולם לא הייתה ערה יותר משעה ברצף. אבל ביום הזה, בחגיגה הזו - היא הייתה שם, ערנית, קשובה ועם עיניים פקוחות. כאילו הרגישה כל טיפת אהבה ויחס שנתנו לה".
"בשבוע שעבר רננה חיה נפטרה. היא הייתה בת 4 חודשים בלבד. זה קרה בבית שלנו. אנחנו נפרדנו ממנה והרגשנו שהיא נפרדה מאיתנו. באהבה גדולה. היא הייתה לוחמת ששרדה 4 חודשים, בניגוד לכל הגיון או תחזית רפואית. קשה להבין איך נשמה שלא חטאה מעולם ולא עשתה רע לאדם, נקטפת ככה בדמי ימיה אבל האמונה שזו נשמה שירדה לעולם לתיקון היא זו שהצליחה לגרום לנו לשקט ולשלווה בפטירתה. כהורים היינו השליחים לעזור לה במסע הקצר הזה, ואנחנו כל כך מלאי תודה שנבחרנו לכך על ידי בורא עולם".
"למדנו שיעור באמונה, שיעור על קדושת החיים, ובעיקר שכלום לא מובן מאליו. אומרים שאדם שמאבד מישהו שקרוב אליו, כל שכן הורים שמאבדים את הילד או את הילדה שלהם חווים את הקושי הגדול ביותר בפטירה. חלל גדול נפער, חסרון עצום מורגש. אנחנו, ידענו ובחרנו בקושי הזה מראש, זה היה הרגע הכי קשה אבל הכי משמעותי עבורנו ועבור הילדה שלנו ז"ל. כעת, אנחנו בעיקר שמחים, שלמים ומאושרים שהיינו שם לתת לרננה חיה הכל".
"זה לא קל להמשיך הלאה. להרים את הראש למרות האמונה הגדולה. כדי להקל על כך, אנחנו רוצים מאד גם להנציח את זכרה, ולכתוב ולהכניס ספר תורה סמוך ליום ה-30 לפטירתה. מעולם לא היה לנו אומץ לבקש. לגייס את המשפחה, החברים והמכרים לטובת משימה כזו או אחרת. אבל זה משהו שאנחנו חושבים שיהיה סגירת מעגל מאד משמעותית לזכרה של רננה חיה, ויותר מכך זכות לכל אחת ואחד שיהיה חלק. מי יודע אולי זה התיקון שלה בעולם הזה".
"בואו תצטרפו איתנו כדי שנוכל לסגור את המעגל הזה. אוהבים, תמרי ויקי אדמקר".
