שירת המרפסות ומחיאות הכפיים, כאות הערכה לצוותי הרפואה, אינם המצאה חדשה. לאחדות הזו במרפסות, בחלונות ובגגות, יש מקור יהודי היסטורי, בלילות הסדר הירושלמיים - בעוד בית המקדש בתפארתו.
חכמינו מתארים כבדרך אגב, במילים קצרות ומדודות, את העלייה הספונטנית לראש הגג עם סיום הסעודה, את קריאת ההלל של כל העם יחד, כל אחד בגגו, עד שהיה קול ההלל "שובר את הגגות".
"לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים" (רש"י, פסחים דף פה).
זו איננה הלכה שיש לקיים, אלא תחושה טבעית ופורצת של תחושת החירות, "בצאת ישראל ממצרים". דווקא אחרי הסעודה המצומצמת בחבורה, "שה איש וביתו", סעודה מתוכננת מראש על כל פרטיה ודיקדוקיה, בדיוק אחרי שהפסח נאכל במסגרת מדויקת בה משתתף רק מי שהתמנה על השה מראש - דווקא אז, כשמסתיימת השותפות הזו, המבוססת בעיקר על הקירבה הגיאוגרפית, "הוא ושכנו הקרוב אל ביתו", עולה הרצון לשיר בקול גדול, כל העם יחד.
איש בל ייעדר.
את השיר הזה, את ההלל, כבר אי אפשר לשיר בבית. וכך, בלא כל הוראה מראש, נוצרה בימי בית המקדש המסורת של העלייה לגג עם סיום הסעודה. אבותינו היו מסיימים את אכילת הפסח בביתם (בקומת קרקע דווקא) ומטפסים אל הגגות לאמירת ההלל. לקיים מה שנאמר "השמיעיני את קולך". שרים כולם יחד.
"קולם עולה למרום ומשבר העליות והתקרות" (מתנות כהונה, ירושלמי).
את ליל הסדר השנה נחווה כולנו תוך תחושת "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר".
סגר - בחג החירות. מי חלם.
במיוחד קשה עלינו המרחק מהאבות והאמהות, הסבים והסבתות, המעטרים בהוד את שולחן הסדר שלנו, מעבירים את המסורה מדור לדור, כאילו הוא יצא ממצרים. מקיימים "והגדת לבנך", פנים אל פנים.
סגירת הדלתות כדי שלא לתת "לנגוף את בתיכם" היא ממשית. ואנו שמחויבים לשמירת הנפש - נקפיד עליה כקלה וחמורה.
ועדיין, ליל הסדר הוא אירוע שיש בו גם התכנסות וגם יציאה החוצה. הוא כולל דבר והיפוכו, גם מימד פרטי ואישי, בו אנו חוגגים במסגרת המצומצמת, במיוחד השנה, אבל יש בו גם מימד של "ביחד", של כל העם.
מתוך כבוד להורינו וסבינו, ולהורים והסבים של כלל עם ישראל, הלילה הזה, שנשתנה הלילה הזה מכל לילות הסדר הזכורים לנו, נביע את הערכתנו להם, לתחושת החיוניות שהם משרים בנו, לגעגוע, למסורת, ולמסירות הנפש שלהם.
הלילה הזה נזכיר להם את הלילות שבהם היינו מתכנסים יחדיו, עם הדודים ובני הדודים, עם החברים והשכנים.
עם התקדש החג, ברגעי סיפור יציאת מצרים, נצא בשעה 20:30, אל המרפסות והגגות, שם נשיר בקול גדול, בנערינו, בזקננו ובטפנו את שירת "מה נשתנה".
קולנו יעלה מהבתים ומהחצרות, מהפתחים ומהחלונות, כמו פלגי מים המתאחדים לנחשול אחד גדול. כולנו יחד, נשיר ונתפלל, נתהה ונתחנן, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
אנא ה' הושיעה נא!
אנא ה' הצליחה נא!
זכרו, בליל הסדר, בשעה 20:30 - במרפסות, בחלונות ובגגות, שרים יחד "מה נשתנה".
