בניסן עתידים להגאל, המסע לגאולה בעיצומו, הדרך – סלולה לעם ישראל מדורי דורות!
סיפור יציאת מצרים מלמד את שלבי הגאולה הפרטית, של כל אחד - שחפץ להיגאל.
הקב"ה מבקש ממשה רבינו לגאול את עם ישראל, ומשה רבינו מסרב לקבל את השליחות, כיצד יתכן? משה רבינו ראה את המצב הירוד של העם, והגיע למסקנה שאותה אמר לקב"ה "והם לא יאמינו לי".
המצב הגופני הרוחני והנפשי של בני ישראל במצרים היה כל כך קשה, שלמרות רחמנותו הרבה של משה רבינו, הוא לא חשב שניתן לדבר על הגאולה.
עם ישראל היו משועבדים לפרעה, תחת מעטה של 'ערפל סמיך' שהסתיר להם את ה'אור הפנימי' שנמצא בתוכם בליבם ונשמתם, ה'אור האלוקי' בתוכם היה כבוי. הם לא 'ראו בעיניים' שום דבר אחר חוץ - מחומר ולבנים, ולכן, ולא היה להם רצון או מחשבה שצריך לצאת מהמצב העכשווי - ולהיגאל.
מקוצר רוח ועבודה קשה
משה רבינו מסביר לקב"ה, שאין לבני ישראל פניות לשמוע את בשורת הגאולה, מדוע? "מקוצר רוח ועבודה קשה", המחשבה שלהם לא נמצאת שם! הם עובדים כל היום וללא הפסקה... הראש שלהם נמצא ב'חומר ולבנים'... האם התיאור הזה קצת – מוכר לנו?
פרעה ידע למה הוא מעביד את העם קשה, וזאת אותה הסיבה שאנו עובדים קשה.
העבודה הקשה נועדה לטשטש ולהרדים לאדם את: המוח הרגשות והחושים, וליצור בתוכו "קוצר רוח". הערפל שהיה במצרים לא נמוג, הוא רק השתנה והשתדרג, והוא משתדרג בכל דור ל'מהדורה' יותר מתוחכמת ומשוכללת.
"אדם לעמל יולד" - אנו מחוייבים לעבוד כך נגזר "בזעת אפך תאכל לחם". לאחר מאה ועשרים שנה, כאשר נצטרך לתת דין וחשבון למלך העולם, אחת השאלות הראשונות שישאלו אותנו תהיה: "נשאת ונתת באמונה"? העבודה מהווה את אחד הניסיונות הקשים של חיינו.
הצטוונו לעשות השתדלות בפרנסה, לפני כוחנו יכולתינו נטיותינו, כי "מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה" המפתח של הפרנסה לא נתון בידינו, מה קורה כששוכחים מי באמת מפרנס אותנו, וחושבים שפרנסתנו תלויה רק בהשתדלות? חיים ב'שיעבוד' מושלם מוחנו ליבנו ומהותנו - נשארו במצרים.
המושג 'חירות הנפש' נשמע משהו רחוק, לא נותר לנו 'מרחב נשימה', כדאי להכניס לחיינו דברים נוספים, הנפש נשארת בתוך ערפל סמיך שחיו בו אבותינו במצרים, מצרים – 'מיצר על הנשמה'.
השבת, האם היא נותרה "נועם הנשמות"? זהו עצת ה'נחש' שנמשיך להשאיר במצרים, משועבדים - לדורות.
הגאולה היא תהליך הדרגתי
משה רבינו ידע שכל העולם מלא אלוקות, וכמובן ש"אלוקים נמצא בתוך הערפל" של בני ישראל (וחיינו). את הלימוד הזה הוא היה צריך ללמד את העם, ולכך נועדו עשרת המכות לפרעה ולעם המצרי.
הקב"ה יכל להכניע את מצרים במכה אחת, הוא בחר לעשות זאת בשלבים ונתן למצרים עשר מכות. מדוע? המכות, אומנם ירדו על מצרים, אבל, מטרתם היתה ללמד את עם ישראל כמה שהם שכחו.
האמונה שהיתה כבויה בתוך ליבם היתה לבעור מחדש, ע"י הבערת ניצוץ שיבעיר את נשמתם במלוא הכוח והעוצמה.
הם היו צריכים תזכורת לכוחו וגבורתו של בורא עולם, ותזכורת נוספת שהוא מלך אחד ויחיד – שמולך על כל העולם כולו, ושאין שום מציאות בעולם חוץ מה' יתברך. -והם קבלו!
המכות הוכיחו שהטבע נתון אך ורק למאמר פי ה'. ומה עכשו? תפקידם היה לשבור את המוסכמות שחייו על פיהם שנים רבות.
האם הסיפור מוכר לנו? האם אנו (כולנו כ'אחד') עוברים בימים אלו דברים דומים?
הנגיף ה'בלי נראה' שהתעורר, יעיר אותנו לחשוב "מחוץ לקופסה".
תודעת הגאולה – אז והיום
עשרת המכות נועדו לרפא את עם ישראל בשלבים, ולהכין אותם לגאולה העתידית. בכל מכה שקיבלו המצרים, נמשכה לעם ישראל עוד רפואה וישועה, הם הבינו שאלוקי אבותם- לא עזבם, ולכן, הבטחתו להוציא אותם משעבוד לגאולה תקפה - לעולם.
תודעת הגאולה היתה חייבת להגיע בשלבים, מכיון עם ישראל היו שקעו במ"ט שערי טומאה, במקום הכי הכי נמוך - שקיים.
משל למה הדבר דומה? לחולה אנוש שצריך רפואה, האם הרופא יכול לתת לחולה לבלוע את כל התרופות בבת אחת? לא! החולה לא יחזיק מעמד בצורת ריפוי כזאת, גם דברים טובים צריכים להגיע עם הכנה ובשלבים.
עם ישראל התחילו להבין מיהו אלוקי אבותיהם הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר הבטיח נאמנה – שיוציאם לגאולה, הם נשארו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" מהותם לא השתנתה.
מכת חושך היתה מכה לעם ישראל, הם הרגישו אותה היטב "וחמושים יצאו בני ישראל ממצרים". המפרשים מסבירים שרק חמישית מעם ישראל יצאו ממצרים וזכו להיגאל, מכאן, ששמונים אחוז מעם ישראל לא זכו להיגאל.
נשאלת השאלה מדוע לא כולם זכו להיגאל?
אם אנו היינו שם – היינו זוכים נגאלים?
המלך רוצה את - כולנו! הדבר תלוי - בנו, ועל כך בעזרת ה' - בפרק הבא.