בשבוע שעבר נפטר לאחר מחלה הרב דב פלאי, אברך חשוב מירושלים, ר"מ בישיבות ו...דמות בולטת ב'פלג הירושלמי'.
מעבר לאובדן העצום למשפחתו ולמכריו, עם פטירתו בגיל צעיר (39) שהותירה אלמנה ושבעה ילדים יתומים, חסרונו של המנוח מהווה מכה לעולם התורה בשל העובדה כי מדובר בתלמיד-חכם כריזמטי ומבטיח.
עוד בנושא זה ב'כיכר השבת'>>
הציבור נקרא לתרום בקישור זה כל אחד כפי יכולתו, גדולי הדור הצטרפו לקריאה המיוחדת לסייע לנפטר הגדול מרביץ תורה ירא שמים שהשאיר יתומים רכים.
מי שכאמור ספג זעזוע כבד, בפטירתו של ר' דב, שהיה איש משכמו ומעלה, הוא 'הפלג' שעל שורותיו הוא נמנה, גם משום שהיה נשוי לנכדתו של ראש ישיבת גרודנא-אשדוד הגרד"צ קרלנשטיין זצ"ל.
לא מדובר בפרט טריוויאלי יבש: מתברר, כי זמן לא רב לפני פטירתו של הרב פלאי, בעודו מתייסר ממחלת הסרטן שהתגלתה בגופו לפני כשנתיים, הגיעו אליו מספר אברכים ובפיהם תחינה, כי יסלח להם על הצער שגרמו לו בכוונה בשל היותו 'עצניק'.
כידוע, בשנים תשע"ב-תשע"ג החל פילוג דרמטי בציבור הליטאי, בין קבוצת הרוב בהנהגתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל לבין המיעוט בהנהגת הגר"ש אוירבך זצ"ל, כשהרקע לכך בין היתר הם פערים אידיאולוגיים בהתנהלות מול המדינה, שהלכו והתרחבו עם השנים.
גם מי שלא בקי בסבך ההיסטוריה על פרטיה הרבים, בוודאי זוכר מאז את השנאה והאיבה, מאבקי השליטה, התקריות האלימות, פיצולי המשפחות והחרמות הקשים.
אלו היו 'ימים נוראים', במלוא מובן המילה. נערי חמד התנהגו כברברים, חברי נפש הפכו לאויבים, עובדים מסורים סולקו ממשרותיהם ושמחות חתונה היו לזירת החרמות של חלק מקרובי ה'חוגגים'.
בחלוף השנים, האיבה העזה הלכה ושככה, ככל ש'הפלג' התמסד בזרם חינוכי עצמאי משלו (הכולל ניתוק תקציבי מרשויות המדינה) והחיכוך בין הקבוצות בין הציבור הליטאי ירד באופן מעשי למינימום.
אלא שפצע אחד נותר עמוק ומדמם: ה'קפידא'. נפשם של עשרות - אם לא מאות - בני אדם מסרבת להירגע מההשפלות וההצקות שחוו. במקביל, לא מעטים מתהלכים עם יסורי מצפון על התנהגותם החמורה לזולתם.
וכן. גם הרב דב פלאי ז"ל היה מאלו. מסתבר, כי כמה מחבריו הטובים, חלקם עוד מימיו כתלמיד ישיבת חברון, ניתקו עמו כל קשר במקרה ה'טוב' ורדפו אותו באופנים שונים במקרה הגרוע יותר.
הכל, כמובן, 'לשם שמים'. תחת כסות של 'השקופה', התנכלו כמה אברכים, בהזדמנויות שונות, לאברך השקדן ובעל המידות הטובות - שספג הכל בדומיה.
רק כשהוא נאנק מיסורים, וקיצו הלך והתקרב, השכילו היריבים מהעבר לבוא אל ר' דב ולהפציר בו בבכי כי יאות לסלוח להם על מעשיהם המחפירים. מיותר לציין כי הוא נענה להפצרותיהם בחפץ רב, ובדבריו אף הפחית מעוצמת הסבל שנגרם לו, זאת כדי שייצאו ממנו עם תחושה נעימה יותר.
ולא רק בציבור הליטאי נרשמו התנהגויות שכולן רוע במסווה של קדושה; כולנו שמענו על מעשים דומים בשלל מחלוקות אחרות, ודי אם נזכיר את שהתחולל במאבקים השונים בכמה מהחסידויות הגדולות.
ה'משגיח' המיתולוגי, הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, היטיב לקרוא לילד בשמו, בחלק השני של ספרו 'עלי שור'. בפרק ששמו 'פרומקייט', הקדים הרב כי אין תרגום עברי הולם למונח זה, ואז פירט: "חידושו הגדול של רבי ישראל סלנטר (מייסד תנועת המוסר) שישנה 'פרומע נגיעה', היינו שהאדם מתיר לעצמו עבירות לשם איזו מצוה מדומה, וגורם שנאת חינם, הלבנת פנים, מחלוקות וחורבנות ממש".
"בעלי שיטה אחת", ממשיך הרב וולבה ומצליף, "מחזיקים זאת למצוה להכחיד יריביהם ... ומה לא מותר בשעת בחירות...!".
ומכאן קריאה לחסידי גור: ימים מתוחים וסוערים לפניכם, במה שנראה כמפנה היסטורי בדברי ימיה של החסידות המפוארת בה זכיתם להסתופף; אל לכם לכער את עתידכם, הנפשי והרוחני, בעבירות של בין אדם לחבירו. כלום לא יקרה, אבל ממש כלום, אם ברי-הפלוגתא שלכם יבחרו בדרכם ללא שיספגו בגין כך תהלוכות קולניות מתחת לביתם בשירת "ומח שמו וזכרו", או הצקות אחרות. גם משפחותיכם היפות, מוטב יישארו כאלה, וחלקיהן לא יתנתקו אלו מאלו.
ה"לשם שמים", "כבוד הרב'ה" ו"מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול" מהווים יותר מדי פעמים תירוץ להתפרצות יצרים מזיקה ופוגענית - לזולת, אך קודם כל לפוגעים עצמם.
כמה חבל להבין את זה רק כשמלאך המוות כבר בחדר. כמה כואב.