הספד אצילי, רווי באמונה וביטחון, נישא אמש (ראשון) בשעת לילה מאוחרת על ידי הרב הלל גוטמן, שליווה למנוחות את רעייתו מרת רחל חיה ע"ה, כשהיא בת 23 בלבד, שעות ספורות לאחר שנהרגה באסון התהפכות האוטובוס, קו 304, בכביש 443, וזאת כשנה וחצי בלבד לאחר נישואיהם וחודשים ספורים לאחר לידת בנם היחיד - דניאל.
"רחלי, צדיקה", פתח הבעל, האלמן הטרי, את הספדו, "כמה מתאים לך לשבת באוטובוס על יד בחורה בעלת צרכים מיוחדים, מי שמכיר אותה, הייתי הולך איתה ביישוב מתתיהו על יד בחור בעל צרכים מיוחדים, כל פעם היא הייתה אומרת לו 'שלום', ואמרה 'יש פה נשמה' 'יש פה מישהו'".
"כל מגמתה היה שאני אלמד תורה, שאני אהיה ראש ישיבה, שאני אעמיד תלמידים, לא היה לה ערך לשום דבר אחר מלבד לתורה", המשיך הבעל את הספדו המרטיט.
"מי כמוני יודע כמה אמונה היא החדירה לי, היא חיזקה אותי. צריך ללמוד ממך רחלי את עבודת המידות. כזאת צדיקה, במצבים נפשיים קשים מאוד היא הייתה אומרת לי: 'זה מה שה' רוצה, אז זה מה שטוב, אני יודעת'. היא לא הייתה מתלוננת.
"היא הלכה ללמד בנות. תמיד היא התלהבה שיש לה למסור שיעור בדינים, היא הייתה מורה לאומנות ונתנו לה ללמד דינים היא אמרה לי: 'איזה כיף, אני יכולה לחדד להם ולחדד לעצמי'. היא ראתה את זה לא בתור מקצוע אלא בתור שליחות".
במהלך הספדו, חשף האלמן הצעיר את סיפורו האישי בפני אלפי המלווים: "רחלי, כמה פעמים חשבתי, אולי בגלל קשיי הפרנסה, אולי אני צריך לעבוד תקופה קטנה ולחזור חזרה, אמרתי לה: 'אני לא יוצא לעבוד, אני נשאר באמונה'. חשבתי אולי זה מה שמוטל עליי. היא אמרה לי: 'הלל, אתה לא יוצא! אני אקח על עצמי עוד חוגים בבית, עוד שעות עבודה, אתה יושב ולומד. תקבע לך עוד חברותות בערב, תלמד הלכה רק הלכה'", סיפר ר' הלל בהתרגשות.
האלמן המשיך ונפרד מרעייתו בדמעות: "מה שאתה מספיק לעשות בשנים ארוכות, היא הספיקה לעשות בקצת זמן. ליבי לא מכיל את זה, השכל מבין אבל הלב לא מכיל, כמה הכרת הטוב יש לי אלייך. רחל חיה, היא חיה עדיין, הגוף אולי בקבר - אבל הנפש חיה.
"יש לי שמחה, שלפחות שם למעלה, אצל הבורא, היא רואה אותי. היא אמרה לי השבוע, לפני שהגעתי לעולם, הנשמה שלי הסכימה לכל מה שאני אעבור בעולם ואמרה כן אני אבוא לעולם והיא באה, וגם לזה הסכימה".
"היא הייתה עומדת על זה שנלמד הלכות לשון הרע. פותחת את הספר בשעות מאוחרות, לפעמים אני קצת נחלשתי היא הייתה מעמידה אותי ולא דוחה", סיפר ר' הלל, "רחלי ... אני מקיים את המצווה בכתובה לקבור את אשתי בקבר ישראל, אני אעשה את זה.
"לא לחינם הקב"ה הביא את המקרה הזה לתוכנו, לתוך המשפחה שלנו. בדרך כלל אנחנו רגילים שדברים קורים למשפחה ההיא או ההיא, ולא מרגישים שזה נוגע אלינו. אם ה' שם את זה אצלנו במשפחה, אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא רוצה, אנחנו לא בעלי רוח הקודש, וודאי כל אחד יתחזק לכל הפחות באמונה, שידע שיש משגיח לעולם. והעולם יבוא לתיקון בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. מי שמאמין זוכה קצת יותר לקרב את הגאולה".
לקראת סיום הספדו, ביקש האב מחילה מרעייתו: "אני מבקש מחילה מאשתי, אם היה חוסר כיבוד והיה פגיעה, החובות שלא פרעתי לה. הוריה היקרים, הכרת הטוב שלי אליכם שגידלתם בת כזאת צדיקה, מאז שהיא קטנה מכירים את דיבורה, את המבט שלה, הלכה לסמינר אופקים וחיפשה רק שלמות, זה החיפוש שלה להידבק בבורא, זכיתי להיות במחיצתה תקופה קצרה.
"אני אמשיך עם זה הלאה ואגדל את דניאל - שהיה אהבת נפשה, לתורה, כמו שהיא רצתה בדרך ה'. רחל מבכה, תתחנני ותתפללי שהקב"ה יזכה אותנו להתפלל אליו להחזיק באמונה לקבוע את הדברים בלבנו ולחיות עם זה".
את הספדו סיים ר' הלל בדברי הספד ותנחומים למשפחת רוזן ששיכלה אף היא את בתם המיוחדת רוחמה ע"ה.
