על חטא שחטאנו: האם אנו גורמים לנשירה?

"גורמי סיכון"

אבחנה בין גורמי הסיכון

ע"פ המודל האמריקאי (ברט ורזניק, 1996) מתחלק תהליך הנשירה לגורמי סיכון, סימני סיכון, התנהגויות סיכון ותוצאות סיכון.

גורמי סיכון

גורמי סיכון הפוטנציאליים לנשירה הם המכלול של התמודדויות העלולות להוביל לתהליך של נשירה וכוללות תחומים מגוונים כבעיות רגשיות, לימודיות, סוציולוגיות והסתגלותיות. בנוסף הסתבר (שמש, 2014) כי גורמי חוסן המבוססים על מבנה נפשי או תהליך נפשי הינם חלק משמעותי המפחית את ההסתברות לגורמי סיכון שונים. משמעות הדבר כי נער שהחוסן אינו מפותח אצלו דיו, מהווה בכך כשלעצמו גורם נוסף לסיכון מוגבר וכן השפעות שונות על דימויו העצמי ו'סטיגמת הנכשל' התורמת למצב הסיכון.

סימני סיכון

המעידים על תחילת תהליך הנשירה הם: אי עמידה במערכת השעות הקיימות במסגרת, חוסר תפקוד, מצבי ניתוק, לבוש שונה מקודי הלבוש המקובלים ע"י המסגרת, מוטיבציה נמוכה בלימודים ובפעילות החברתית.

התנהגויות סיכון

תוצאות עכשוויות בתהליך הנשירה הם: התחברות עם גורמים שליליים המספקים לתלמיד תחומי עניין ופעילות שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי המסגרת, חשיפה שאינה הולמת לתכנים ולמקומות, חיפוש ריגושים מסוכנים, היעדרויות תכופות, ניתוק מוחלט ממסגרת הלימודים.

תוצאות סיכון

הידרדרות לאורח חיים מופקר, ללא קיים קוד אתי המחייב תרבות נורמלית ואנושית. ניתוק מהקהילה, דרדור לפשע, התמכרויות לסמים ואלכוהול, מעורבות פלילית.

אוכלוסיית סיכון בחברה החרדית

מנהלי מוסדות חינוך לנוער בסיכון הבחינו בין שלוש קבוצות סיכון עיקריות לנשירה ממוסדות החינוך החרדיים:

ילדים עם קשיי למידה ופערים לימודיים.

עפ"י מחקרים שנעשו (Blumenthal & Russel, 1999) הוכחו הללו כגורמי סיכון פוטנציאליים ראשוניים החל מחסכים במיומנויות הלמידה וכלה בבעיות עם גוון פיזי מעשי כגון: הפרעות קשב- ADD, היפראקטיביות, הפרעת "מרדנות מתנגדת"- oppositional defiant disorder, ליקויי למידה וכישרונות אקדמיים ירודים.

דור שני לחוזרים בתשובה

מכיוון שהוריהם לא למדו במערכת החינוך החרדי ולא מכירים אותה מקרוב, הדבר עלול להקשות על הילדים להתערות במערכת, להשפיע על היחס שהילדים יקבלו בבית הספר, וכן להקשות על ההורים להתמודד עם המערכת.

מצטרף נוסף לגורם הסיכון הוא כאשר קיימים פערים אמוניים בין ילדים להורים, בין ההורים לסביבתם, בין הילדים לסביבה ובין אחים במשפחה עצמה כאשר קיים בינם פער דורי שהוביל לכך שכל אח קיבל חינוך אחר [מציאות הקיימת במשפחות מרובות ילדים או במשפחות של חוזרים בתשובה] וכן בין ההורים עצמם, גם ההיחשפות לקהילות חרדיות שונות וליבלריות יותר כגון השפעת החרדים החדשים ובעיקר החרדים העובדים – בעלי ה'חולצות הכחולות' שיצאו לעולם התעסוקה מתוך עולם הישיבות והכוללים יוצר פער השקפתי תוך מגזרי בין ציבור חרדי למשנהו ועלול לייצר קונפליקט ואת סדק האמוני (קפלן, 2007).

דור המהגרים

אלו הם מי שהגיעו לארץ מחו"ל לאחר שלמדו במערכת חינוך אחרת לחלוטין צפויים לקשיי הסתגלות עם כניסתם למערכת החינוך החרדית.

סיבות אפשריות נוספות לאחוזי הנשירה הגבוהים בחינוך החרדי שהועלו (צ'רנובסקי- פלדמן 2018) בדו"ח מחקר עכשווי על מערכת החינוך החרדית היו:

חוסר התאמה מסגרתית

חוסר התאמה למסגרת בא לידי ביטוי למשל בתקנונים דתיים מחמירים. בישיבות ובתיכונים חרדיים תקנוני ההתנהגות מחילים כללים דתיים מגבילים במיוחד על בני הנוער. אם במערכת החינוך הכללית נשירת תלמידים נובעת ממקרים קשים וחוזרים של אלימות למשל, הרי שבמגזר החרדי נערים עלולים להיפלט מהמערכת בגין עבירות מינוריות כמו החזקת פלאפון לא כשר, פגישה עם נערות, לבוש לא מקובל וכדומה. במקביל, נערים ונערות רבים עוזבים את מערכת החינוך החרדית מרצונם, כריאקציה לכללים הנוקשים של מוסדות החינוך בהם למדו.

ימי לימוד ארוכים

בכיתות הגבוהות במוסדות החינוך לבנים, בתלמודי התורה ובישיבות הקטנות, יום הלימודים ארוך במיוחד ונמשך לעיתים עד שמונה בערב. לומדים במהלכו רק מקצועות קודש, ובישיבות לומדים כמעט רק גמרא. ילדים רבים לא עומדים במערכת השעות הזו ועוזבים בעצמם, או מפתחים עימותים מול הצוות וההנהלה. היום קיימים מוסדות לימוד מגוונים יותר לבנים, עם תוכניות לימודים שונות. עם זאת, מסיבות חברתיות ותרבותיות, ילדים חרדים מגיעים אליהם לרוב רק לאחר שכבר נשרו ממסגרת לימודית רגילה.

גורמי סיכון משפחתיים

ספקטרום רחב נוסף המהווה גורם סיכון משמעותי הוא ההיבט הרגשי של קשיים הקשורים ליחסים בבית ולטיב הקשר המשפחתי והחברתי. מחוסר כללי באהבה, בדמות ה'מבוגר המשמעותי', כישורי הורות ירודים ומעטפת קשרים חברתיים פגועה ועד פגיעות מיניות והתעללות, אלימות פיזית ומילולית במשפחה ובחברה.

להיבטים הרגשיים והנפשיים הללו מצטרף בנוסף המרכיב האישיותי המהווה גורם סיכון נוסף כחוסר בחוסן נפשי, אופק ויציבות, דימוי עצמי שלילי וחסכים אישיותיים נוספים.

לגיל ההתבגרות יש תפקיד בגיבוש הזהות האישית, ברכישת מעמד במשפחה וברכישת אוטונומיה רבה יותר בעולם שמחוץ למשפחה. סוכני החיברות המשמעותיים הם המשפחה, בית-הספר וקבוצת השווים. כאשר המתבגר מורד במוסכמות המשפחה, הוא מחפש את קבוצת השווים שמאפשרת לו לפעול ללא השגחת ההורים, בעצמאות חלקית או מדומה.

האקלים המשפחתי המבנה המשפחתי והדינמיקה המשפחתית מושתתים על תפיסת המשפחה כסוכן הסוציאליזציה הראשון והמשמעותי שאתו נפגש הילד. המשפחה היא המסגרת המעניקה צרכים רגשיים המשמעותיים להתפתחותו של הילד ולצמיחתו. אחד המאפיינים המשפחתיים החשובים הוא האקלים המשפחתי (גור-בוסתנאי ולזר).

"אקלים משפחתי" התפתח מהגישה האקולוגית הרחבה, שעסקה בחקר ההשפעה שיש לסביבות חברתיות שונות על התפקיד האנושי. על-פי הגישה האקולוגית, לסביבה החברתית יש ייחודיות

הניתנת לתיאור וממדים עיקריים באמצעות שלושה מאפיינים:

א. מהות הקשרים הבין-אישיים בין בני המשפחה, הכוללים לכידות משפחתית, צורת ביטוי רגשי במשפחה ואופן התמודדות עם קונפליקטים, ועוצמת הקשרים הללו.

ב. המבנה הארגוני הבסיסי של המשפחה, הכולל פיקוח ובקרה של ההורים.

ג. צמיחה והתפתחות אישית, הכוללות אוריינטציה לעצמאות, הישגיות, אינטלקטואליות, יצירתיות, דתיות ומוסריות.

בסקירת מחקרים שבהם נבדקו עבריינים מתבגרים, נמצא שהקשרים הבין-אישיים במשפחות הנערים הם דלים ומאופיינים בריבוי קונפליקטים ובלכידות משפחתית נמוכה. הם מצאו שבמשפחות אלה חסרה היכולת להשתלט על התנהגות הילדים ולהתמודד עם התנהגות שונה של הילדים המתבגרים, יש ניסיון להשליט חוקים נוקשים וכללי משמעת מחמירים, אך למעשה כמעט שאין פיקוח ובקרה על המתבגר בעל דפוסי ההתנהגות העבריינים. נמצא קשר בין עבריינות של מתבגרים לבין חוסר היכולת של ההורים להציב להם גבולות.

ההתייחסות לחלקם של ההורים במשבר הנוכחי של הנוער הנושר ממגוון סיבות כוללת טווח ליקויים נרחב בכישורי ההורות (סורוצקין, 2012) החל מקצה אחד של הקשת העוסק בהורים המתעללים בילדיהם באופן גלוי, פיזית או רגשית, אמצע הקשת המונה הורים שמלכתחילה אינם פוגעניים, אולם הם נוקשים וחסרי גמישות ולכן נוטים להגיב בצורה מופרזת לקשיי ילדיהם הנובעים מבעיות למידה, מחוסר מוטיבציה ואפילו משובבות נעורים רגילה. הם נוטים לראות בעיות אלו באור שלילי ביותר, ולעיתים קרובות אף מייחסים לילד כוונת זדון (שטרסברג, 1997). ניתן לזהות הורים כאלו לפי הנימה השלילית והמזלזלת בה הם מתייחסים אל ילדיהם. בקצה השני- החיובי יותר- של הקשת, נמצאים הורים מאוד אכפתיים המעניקים מעצמם לילדיהם ולעיתים רחוקות מגיעים לאינטראקציה שלילית אתם. אולם, הם מתמקדים בעיקר בהתנהגותם ובהתפתחותם הקוגניטיבית של ילדיהם, ללא שימת לב ראויה למרכיב הרגשי שבחייהם. מחקרים הראו כי להתעלמותם של ההורים מחיי הרגש של ילדיהם ישנן השלכות שליליות מרחיקות לכת על הסתגלותם לחיים ולמסגרות בהמשך הדרך (גוטמן, כץ והובן, 1996).

הזנחת חיי הרגש של הילדים מצד הוריהם קשורה לחשיבות המופרזת הניתנת להתנהגות חיצונית. הורים (ומחנכים) רבים סבורים כי מעשים חיוביים חיצוניים מובטחים להיות מופנמים אצל האדם. לכאורה דעה זו מקבלת גושפנקא דתית ואמונית ממאמר חז"ל המפורסם "מתוך שאינה לשמה בא לשמה" או מאמר נוסף הטוען כי "אחרי הפעולות נמשכות הלבבות", ואכן נראה כי דברי חז"ל אלו מצדיקים שימת דגש על התנהגות חיובית שטחית, מבלי שנצטרך להדאיג עצמנו בהפנמת הערכים הפנימיים הקשורים לאותן התנהגויות, אולם, לצערנו אין הדבר כן. מובן מאליו שהיסוד אותו מביאים חז"ל יכול להיות נכון רק כאשר האדם מזדהה עם הערכים הקשורים לאותם המעשים. רב אליהו דסלר זצ"ל, משגיח בישיבת פונוביז' חידד את הדברים בנוגע לדברי חז"ל "מתוך שאינה לשמה בא לשמה" ולדבריו ה"לא לשמה" לכשעצמו הוא דבר מסוכן, הוא מגנה את התפיסה המוטעית הנפוצה לפיה כל אופני ה"לא לשמה" הופכים אוטומטית ל"לשמה" ומסביר כי ביסוד ההנעה- המוטיבציה של האדם חייב קודם להיות אלמנט של "לשמה" או לכל הפחות רצון עז ללמוד "לשמה", וגרעין שה של "לשמה" מתפתח בהמשך והופך לאופן משמעותי יותר.

הצורך לשמור על המיתוס של ההורה האוהב והמסור, עלול להוות כשלעצמו מקור לפגיעה ולנזק עצומים בילדי המשפחות הסובלים מהתעללות הוריהם .

ראשית כל, הנטייה הקיימת אצל כל הילדים להעדיף ולהאשים את עצמם, ולראות עצמם "רעים" מאשר לראות את הוריהם כדמות מתעללת ופוגעת (גרטנר, 1999) מתעצמת מאוד - ידי התכחשות זו לכן הם ייאלצו לראות עצמם כרשעים וכפויי טובה בהיותם כה בעייתיים למרות שזכו ליחס כה מופלא.

הורים פוגעניים מועדים במיוחד לחזור שוב ושוב על מסר זה באוזני ילדיהם. תופעה זו תואמת לנטייה הכללית של התוקפן לצייר את קורבנותיו כאילו הם הרודפים (גרנד, 2000). דוגמא טיפוסית לכך היא אצל הורים הנוקטים יד קשה במיוחד עם ילדיהם ומרבים להענישם. אין זה מפתיע שהקשר של ילדים עם הוריהם מאבד יותר ויותר ממידת היושר והאמת. כעת ההורים מותחים ביקורת על הילדים בשל שקריהם ופעמים רבות מעירים באוזניהם מתוך כעס שהם אינם יכולים שלשער מהיכן קיבלו תכונת אופי כה נוראה.

השפעה ערמומית עוד יותר עלולה להיות למיתוס זה על תהליכי החשיבה של הקרבנות-הילדים. כאשר צעירים חווים התעללות ויחד עם זאת אומרים להם שהם זוכים בעצם ליחס הטוב והרגיש ביותר, הם מתחילים לפקפק ביכולתם לקלוט נכונה את המציאות. כתוצאה מכך, רבים מהם, גם אם התמזל מזלם להינצל מהפרעת חשיבה חמורה, סובלים מליקויים קוגניטיביים הפוגעים באופן חמור בכישוריהם האקדמיים בנוסף לבעיותיהם הרגשיות האחרות, כגון, תפיסת עולם, דימוי עצמי שלילי ושכפול הדפוסים הנלמדים.

חוסן אישי

תפיסתה הפסיכו-חינוכית של ד"ר פלורה מור (2010) ביחס לתלמידים בכלל ולתלמידים בסיכון בפרט מבוססת על תורת העמידות, לפיה יש קשר ישיר בין מצבי סיכון, גורמי הגנה וגורמי עמידות. על פי תיאוריה זו מזמנים החיים מצבי סיכון שונים לכל נער, אך ככל שיהיו גורמי הגנה כמו תמיכת הורים ומשפחה ו/או גורמי עמידות, שהן תכונות אישיות כמו תפיסה חיובית את העולם, חוש הומור, גמישות ואסרטיביות, יקל האדם להתמודד בהצלחה עם מצבים אלו.

ייחודיות מגזרית

היבט ייחודי לציבור החרדי הוא אפיונו בשלושה עקרונות עיקריים: 'תמת השליטה'- שליטה בגוף, ביצר וברגשות, 'תמת העשייה'- עשיה חברתית וכן עשיה דקדקנית דתית, ו'תמת הציות'- נאמנות למסורת (קלי, 2014), המוביל להתייחסות שונה בקרב המגזר לתופעות הנשירה בהתאם לעולם הערכים שלו וכולל לעיתים גם שאלות וספקות ב'אמונה' ובנושאים דתיים, התמודדות עם יצרים, פיתויים, תאוות וקשיים שמקורם בטכנולוגיה ובחברה שלילית על פי ערכי המגזר.

במחלה כמו במחלה, זיהוי נכון של הגורמים לתופעה, ניטורם ומניעתם בזמן אמת המוקדם ביותר- יעיל ואפקטיבי יותר לטיפול מיטבי.

לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:

• לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים"

• לקריאת המאמר השני בסדרה "אבות ובנים: כיצד מתמודדים בבין הזמנים"

• לקריאת המאמר השלישי בסדרה "על כנפי נ(ו)שרים: הכל בראש"

• לקריאת המאמר הרביעי בסדרה "האם אני נושר? הנערים שמחוץ ל(ה)גדרות"

• לקריאת המאמר החמישי בסדרה "מחוץ ל(ה)גדרות – האם יותר חרדים נושרים?"

• לקריאת המאמר השישי בסדרה "אלול: הזמן לזהות ולשנות את ה'נושר' שבנו"

• לקריאת המאמר השביעי בסדרה "אין ילד רע, יש ילד ש(יצר ה)רע לו"

• לקריאת המאמר השמיני בסדרה "כיצד לנהוג: כפייה דתית או חוויה דתית?"

• לקריאת המאמר התשיעי בסדרה "שנהיה לראש ולא לזנב"

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.

לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com