כיצד הופכת המצלמה והצילום לכלי טיפולי

"האדם הרוצה ללכוד תמונה, מוכרח להשתמש לא רק בעיניים, אלא גם בכל הווייתו הנפשית, רק כך יוכל לנצור חוויות".

אין ספק כי העולם בקידמה טכנולוגית אינטנסיבית בעשור האחרון. אנו עדים להתפתחויות רבות, מידי יום ביומו אנו נתקלים באפליקציה חדשה, בדרך מהירה יותר בעזרת הטכנולוגיה לקבל מענה לצרכים היום יומיים שלנו. יש לשים על הפרק את הדיון סביב הפער בין השמרנות והרצון לשמר ולהישאר בעולם המסורתי על מנת להימנע מהליכה אחר המדיה ככלי אליו אנו עשויים להשתעבד, לבין ניצול הרעיונות והתובנות שאנו לומדים בעקבות ההתפתחות.

בעידן כה מתקדם, בייחוד בעבודה עם בני נוער בסיכון, שהם בראש "הקידמה הטכנולוגית", אנו מוכרחים להתכתב עם המציאות, ולשאוב ממנה כלים להמשך עבודה מונגשת עם נערים. ככל שאנו בטוחים (או לומדים ומנסים להיות..) בצדקת אמונתנו, יש ביכולתנו לקחת "מבחוץ" את מה שיכול לקדם אותנו.

במאמר זה אתייחס לעקרונות הצילום, על פניו כלי שמבטא את הקידמה של השנים האחרונות, ובכל זאת אנסה ללכוד מהם את הרעיונות החיוביים שיכולים לקדם אותנו בתהליך הלמידה החינוכית והטיפולית. למרות שתעשיית הסרטים כיום, עשויה להציף מורכבות רבה, עלינו לקחת ממנה את החלקים החיוביים שלה, על מנת להיות קהילת מטפלים מונגשת עבור בני הנוער איתם אנו עובדים. אל לנו להגיע מלמעלה, אלא להבין את שפתם של הנערים, לדעת באמת באיזה עולם הם חיים, ולנסות ולהעניק להם את מה שהם זקוקים לו להתפתחותם.

ישנם מספר מאפיינים משמעותיים אליהם ארצה להתייחס במאמר זה על מנת להסביר את הדרך בה ניתן לתפוס את חווית הצילום בחיינו העכשוויים, בייחוד בחייהם של בני הנוער איתם אנו עובדים.

חלק ראשון: בניית רציונל הטיפול והבנייתו

בחלק הראשון של המאמר אתייחס לשלבי טיפול ראשוניים כאשר ניגשים לעבוד עם נערים. אפרוש בחלק הראשון נקודות לציון שונות. כל נקודה תציג בתורה טכניקותאלמנטים בצילום ובמקביל תתואר הדרך בה ניתן להעניק פרשנות טיפולית לנקודות אלו. בחלק זה הדגש הוא על השלב הראשוני ביותר בטיפול, רגע לפני העשייה הטיפולית, יש להשהות, להתבונן, לקבל החלטות מושכלות, ומשם להמשיך הלאה לשלבים מתקדמים יותר.

1. 1. זוויות הצילום ומיקום המצלמה- שלב ראשוני בתהליך טיפול.

בנושא זה ארצה להתייחס לנקודת ההתייחסות על תהליך טיפולי מקביל שקורה הן בין המטפל לבין עצמו, והן של המטופל עם עצמו. כל אדם באשר הוא סוחב עמו מצלמה על גבו, את מסע חייו מתעד תוך בחירות חוזרות ונשנות של הרגעים אותם רוצה לנצור. את מה ירצה לזכור, ואת מה לא.

אחד מאבני היסוד בתהליך טיפולי הוא הדגשת ההתבוננות הפנימית של המטפל על עצמו. לפני שניגש המטפל לנער שמטפל בו, עליו להתבונן על עצמו, לבחון היכן ממוקמת המצלמה שדרכה הוא מתבונן על העולם הפנימי שלו ועל העולם בכלל. על המטפל לשאול את עצמו; "מהי נקודת המוצא שלי?" "עד כמה תפיסותיי על החיים משפיעות על היכולת שלי לבחון את האינטראקציה שנוצרת מולי..?" על המטפל להבין את הגדרת תפקידו, לבחון את צעדיו, להבין היכן יכול לעזור, והיכן לא. לאחר שהמטפל בוחן את נקודת מבטו מבחינה ראציונלית, ואת הדרך בה "לוכד תמונות ורגעים" עליו לבחון בזהירות רבה את הדרך בה ממקד הנער את המצלמה שלו, לבחון האם הנער בוחר למקם את המצלמה במיקום גבוה, נמוך, האם הוא ממקם את המצלמה מקרוב, או שמא מרחוק. ברגע שהמטפל יבין מאיפה הוא פועל, היכן ממוקמת המצלמה של חייו, כך יוכל לגשת בבהירות לנער ולהבין היכן הוא ממקם את מצלמתו. כאשר מגיע המטפל לנער, עליו לבחון עם עצמו מאיזו תפיסת עולם הוא ניגש לטפל בו, האם הוא בא ממקום של שליחות של הקב"ה להיטיב? האם הוא נשלח מלמעלה למשימה? האם יש לו רצון לעשות שינוי בחברה ובנערים? או שמא הוא רוצה להצליח להיות מטפל דגול, ממקום של אגו, או גאווה שהוא יכול להציל את העולם? במקביל, על המטפל להבין היכן ממקם הנער את המצלמה ביחס אליו, איך הוא "מצלם" את המטפל, האם הוא רואה את המטפל כדמות שבאה להיטיב עמו, או שרק רואה את עצמו בעיניו כפרויקט חסד אותו הוא רוצה להציל?

על המטפל להפריד בין הדרך שהוא מתבונן על העולם, לבין הדרך בה הנער מתבונן. לפעמים מטפלים עשויים להתבלבל, ולחשוב שהמטופל רואה את העולם בדיוק כמוהם, אך אל לנו להשליך את תפיסותינו עליהם, אלא להתייחס להבדל המהותי בינינו לבינם, רק כך, כאשר יעמוד המטפל על ההבדל, יוכל להתחיל לעבוד בעבודה משמעותית עם הנער.

1. 2. מיקוד הצילום- תהליך ההתמקדות בטיפול

כל ויזואל מתמקד באובייקט מסוים, בכל סיפור כלשהו ישנו רצף של מילים, בכל מסגרת של תמונה ישנה 'פואנטה', ישנה תמה משמעותית שמאפיינת את התמונה. רגע לפני שמצלם, על הצלם לקבל החלטה מושכלת במה הוא מבקש להתמקד, לבחור את האובייקט המרכזי שיאפיין את התמונה.

במקביל לצילום, בשלב זה של הטיפול, חשוב מאד שהמטפל, ומיד לאחריו המטופל, ידעו במה הם מתמקדים. כאמור, בכל תמונה ישנו נושא אותו הצלם מנסה להעביר למתבונן, לעיתים קרובות לתמונה יש מספר מוקדים, לעיתים המוקד מתפצל לשתיים, לפעמיים ליותר, לדוג', צילום בו מוצגים גם נוף של ים, וגם אדם שעומד ומתבונן עליו- מוצגים בו שני אובייקטים משמעותיים שאותם הצלם רוצה להמחיש, בנוסף, הוא עושה את הקשר ביניהם, כדי שתועבר תחושה עוצמתית דומיננטית אחת של התמונה.

על המטפל להבין על אילו מהדברים ירצה להתמקד עם הנער. נער מגיע אלינו כאשר הוא מפוזר, חייו נראים כצילום עמוס, גדוש בפרטים, חלקם חסרים, חלקם לא ברורים כל כך, יכולה להיות תמונת חייו עמוסה באובייקטים, על פניו נראה כי אין קשר בינם כלל. הסערה הרגשית אותה סוחב איתו מייצרת מצב בו הוא כל כך מוצף מחוויות לא מאורגנות, שהוא עלול אף להשליך עלינו את הכאוס הזה.

כאשר אנו ניגשים לעבוד עם הנער, עלינו קודם כל לנשום, להרגיע אותו (ואת עצמינו), ורגע אחרי להבין שעלינו לבחון מה התמה המרכזית בחייו שמעסיקה אותו כרגע ושעליה מתבססים שאר הקשיים בחייו. בשלב זה עלינו להיות מאד קשובים אליו, לא להיבהל מהבלגן, להבין את מקומו, להתחיל לפרוט את החלקים בחייו, תוך החלטה על איזה נושא עליו להתמקד על מנת להתחיל לעבוד יחד. חשוב מאד לעזור לו לעשות את החיבורים בין האובייקטים של תמונת חייו. מבחינה טיפולית, אין כזה דבר שישנם מאורעות רנדומליים, תמיד ישנו חוט המקשר בין כולם. עלינו לחבר בין הקצוות, ולהמשיג בסופו של דבר את המצוקה העיקרית אותה נרצה לפתור.

3) פרספקטיבה (הבנת הקשרים)

בכל תמונה ישנה האופציה להגדיל אותה על מנת לראות את האובייקטים יותר מקרוב. ככל שנעשה 'זום אאוט' ונתרחק כך נוכל לראות את התמונה בשלמותה, במידה ונעשה 'זום אין'- נראה רק חלקים ממנה, אך החלקים יהיו מוגדלים, ועל כן, ברורים יותר. כאשר אנו עושים זום אאוט, ורואים את כל התמונה השלמה, יש לנו את היכולת לראות ההקשרים, את החיבורים בין כל האובייקטים, הדברים מקבלים בהירות מסוימת.

אחד הכלים האפקטיביים שיש לרשותו של המטפל הוא לבקש מהנער להתבונן על מצבו מפרספקטיבה רחבה יותר. חלק זה חשוב מאד בהתפתחות והגדילה האישית של הנער, מכיוון שזה מאלץ אותו להתבונן באופן רחב על כוחותיו, ועל המשאבים שיש לרשותו בחייו. ברגע שנער נמצא בלב ליבו של משבר, הוא מתקשה לראות את התמונה השלימה, במקום זאת, הוא מתמקד אך ורק בכאן ועכשיו, בחורבן האישי והדרמטי שלו. ברגע שאנו, עושים יחד איתו זום אאוט, כך נוכל לעזור לו להבין את הקשר של המצב בו נמצא לשאר החלקים בחייו, כך גם לקחת יותר אחריות ולהימנע מלחזור על הטעויות שעשה.

לדוגמא, נער שנכשל במבחן בגרות אליו למד לאורך כל השנה, באותו רגע נתון, נראה כי כל עולמו חרב עליו, הוא השקיע את כל מאמציו במבחן הזה, ותלה תקווה שסוף סוף יצליח. אנו נדרשים, להכיל את הקושי הרגשי שבו הוא נתון, אך לצד זה לעזור לו לראות את התמונה השלימה. למרות שהוא חווה את עצמו ככישלון גמור, חסר יכולות באופן כללי, עלינו להראות לו את הפרספקטיבה הנכונה, היו לו חוויות הצלחה בעבר, ועוד יהיו לו בעתיד. כאשר נעשה לו את החיבורים וההקשרים לעוד מבחנים בהם לא הצליח, יוכל אולי להבין שהקושי יושב על חרדת בחינות, על מחסור בשינה, וכו'. ברגע שמרגיעים את הנער, גורמים לו להבין שישנה תמונה גדולה יותר של חייו, כך יוכל לאסוף כוחות, לקחת אחריות ולהמשיך הלאה.

הקב"ה ברא את העולם כשלם, אנו כפרטים קטנים מצליחים לראות רק את הרגע הזה, ולעיתים שוכחים שיש מישהו למעלה שמחזיק את התמונה השלימה, עם כל החיבורים, והקישורים. ישנו מהלך ברור, מובנה דרכו אנו חיים. ככל שנשכיל לשים את מבטחינו על ה', נחיה ברגיעה שיש לרגע הקשה הזה, הרבה רגעים שהתרחשו בעבר, ושעוד יתרחשו בעתיד. יש מי שמחזיק עבורנו את כל התמונה, עלינו רק לזכור זאת.

לסיכום, בחלק הראשון של המאמר התייחסתי לשלושת השלבים הראשונים בטיפול. לפני שניגשים לפעולה ממשית, עלינו לשהות יחד עם הנער במקום בו הוא נמצא. ראשית על המטפל לבחון היכן ממוקמת מצלמתו ומצלמת הנער. להבין מהי תפיסת עולמם, לאמוד את השוני ביניהם, לבחון את המניעים לטיפול. שנית, על המטפל להחליט היכן להתמקד בטיפול עם הנער, לקבל החלטה בנוגע למהלך הטיפול, למטרות וליעדים. שלישית, התבוננות פרספקטיבית על מציאות חייו של הנער. על המטפל לעזור לנער להתבונן יחד איתו על חייו בצורה רחבה ולא מצומצמת.

בחלק השני של המאמר, אשר יפורסם בעז"ה בהמשך, אתייחס לשלב השני בטיפול, לגישות הטיפול הרלוונטיות בעבודה עם נערים בסיכון.

הרב עזרא מאירוביץ, מטפל רגשי ומנהל השכלה בצפת