בשבוע שעבר פרסמנו במדור המוזיקה את הקליפ החדש והמושקע של הזמר מתי שריקי, "מחר". בכתבה מתואר כיצד "סיפורו האישי המרגש של מתי התגלגל לאזני במאי וצלם צעיר מכפר חב"ד, וכשהגיע השיר החדש החליטו השניים להגשים חלום משותף: לצלם את הקליפ בהרי האלפים, כדי להמחיש את המסר בשיר: תמיד להמשיך ולטפס, ולעולם לא לוותר על החלומות שלכם".
כעת מסתבר שלמי שעומד מאחורי בימוי וצילום הקליפ יש סיפור מעניין לא פחות.
"הגיל שלי זה לא דבר שאני אגיד ראשון. אני סוגר עם לקוחות רציניים, אף אחד לא חולם שמדבר איתם ילד בן 17. אחד המותגים החזקים בעולם רצה שאפיק עבורו פרסומת למגזר החרדי. כבר סגרנו צילומים והכל, אבל ברגע האחרון הכל בוטל כי הם לא יכולים להעסיק עובד מתחת לגיל 18".
התאכזבת?
"זה בעיקר מחמיא. בשיעור ב' ישיבה קטנה הפקתי קליפ להופעה של אברהם פריד ומאז, ברוך השם, לא חסרה עבודה".
שניאור אנטבי הוא במאי ויוצר סרטים עם רזומה הפקות מרשים שהגיע בימים אלה לשיא עם השקת סרטו החדש "מודה במקצת" בכיכובם של שחקנים מהשורה הראשונה בישראל; שולי רנד, תומר קאפון ומיכאל וייגל.
אה, והנה פרט נוסף ששכחנו לציין: בכסלו האחרון הוא סגר 18 שנים.
"מגיל מאוד קטן תמיד חיפשתי וחיזרתי אחרי החלום הזה שאז עוד לא ידעתי להגדיר מהו. שעות מול המראה, הצגות למשפחה ואקטים שהייתי משתמש בהם כדי לנסות להתקרב לחלום. התקשיתי להירדם בלילה כי הייתי חושב המון והדמיון היה עף, ובשיעורים כתבתי תסריטים.
הייתי ילד מאוד שקט ומופנם שחי בתוך בועה משל עצמו והיה לי כיף בתוכה. היום למדתי לצאת ממנה, לפעמים. לא שיחקתי כדורגל עם כולם, לא הייתי חברותי. הייתי מאוד בתוך עצמי וחטפתי הרבה השפלות. הילד הרחפן הזה שלא עושה מה שכולם עושים. זה מעולם לא הפריע, אבל הייתה בעיה אחרת: הייתי משתף את כל החברים בדמיונות שלי, לי הם נראו מציאותיים לחלוטין. לא היו לי מסננים".
עבור ילדים מדובר בטרף קל. "הם היו פוגעים בי, מחרימים אותי, שרים לי שירים משפילים. הכינוי שהדביקו לי היה 'חי בסרט' וזה מאוד הכאיב לי".
זה לא המקום לעצור ולהגיד, אוקיי, אולי הם צודקים?
"אני לא יודע מה, אבל היה בי דחף פנימי להמשיך, למרות הכל. אני חושב שזו בעיה בחברה שלנו, שאם אתה קצת שונה בנוף, אתה אפס. נפגעתי, אבל זה לא עצר אותי". הוא המשיך לכתוב במרץ תסריטים - שלא הגיעו לשום מקום, גיבש סביבו חבורת ילדים שזרמה עם הרעיונות שלו ויחד הם העלו אינסוף הצגות - ללא קהל.
בכיתה ו' החלום הפך פתאום קרוב מתמיד. "כמה ימים לפני י' שבט, תאריך שמצוין כיום חג בחסידות חב"ד, המשפיע של התלמוד תורה יחד עם אחד המורים שאהבתי מאוד ניגשו אליי והודיעו לי שהמנהל, הרב יעקב סגל, רוצה שאני אארגן מחזה לרגל הכינוס שתוכנן לאותו תאריך".
תן לי לנחש, הם לא ציפו שתיקח את זה בכזאת רצינות.
"בדיוק. זו הפעם הראשונה שמבקשים ממני, 'בוא תעשה!'. הייתי בעננים. כתבתי תסריט, אספתי שחקנים, אלתרנו תחפושות והעלינו את ההצגה מול כל ילדי התלמוד-תורה. אלא שפרגון לא הגיע. הפוך מזה. ספגתי כמות גדולה של קנאה. ילדים גדולים ממני פשוט רמסו את הנפש שלי ואני ממש לא יודע מה נתן לי את הכוח להמשיך ולרצות את זה".
ואיך ההורים הגיבו?
"הם תמיד היו שם בשבילי, לנחם, לחבק, להרגיע. אני מסתכל על עצמי כמה שנים אחורה וברור לי שזה לא קל לגדל בבית ילד ש"חי בסרט", ילד שמסתובב בבית עם מקל של מטאטא בתור מצלמה".
שניאור הוא השני מבין שמונה אחים ואחריות היא לא מושג שזר לו. נראה שגם מנהל התלמוד-תורה זיהה זאת, ובהבעת אמון יוצאת דופן, מכיתה ו' ועד כיתה ח', הטיל המנהל על שניאור את כתיבת והפקת הצגת סוף השנה הכללית, צעד שסייע לא מעט להפוך את הגלגל ולאזן את מקומו החברתי.
בכיתה ז', אנטבי הפיק סרט באורך של 45 דקות בשם "המרדף להתבגרות" בנושא בר מצווה יחד עם המנהל, הרב סגל. "הסרט עסק בכך שהבר-מצווה הופכת לאירוע מושקע בגלל לחץ חברתי וזכה להרבה תגובות טובות. אישית, אני מכיר נערים שבחרו באירוע צנוע יותר אחרי צפייה בסרט" מספר שניאור.
בעקבות הסרט, הוא החל לקבל פניות להפקות וכעת הרזומה שלו עומד על 2 סרטים באורך מלא, 5 סרטים קצרים, 7 מחזאות ומאות סרטונים לאנשים פרטיים ועסקים.
בימים אלה סיים אנטבי לעבוד על הסרט השני שלו, "מודה במקצת". סרט חינוכי אותו יצר יחד עם המפיק דניאל נתנאלוב עבור הרב אברהם מרדכי סגל, איש חינוך ידוע ומנהל מכון כיוונים.
איך נוצר החיבור ביניכם?
"לפני כשש שנים שיחקתי באחד הסרטים של הרב סגל ולפני שנה וחצי, החלטתי ליצור איתו קשר ולהציע לו להפיק את הסרט הבא שלו. אמרתי לו, אני אמנם צעיר, אבל יש לי רזומה מאחוריי. האמנתי בעצמי שאם רק ייתנו לי, אני אעשה ואצליח. ברוך השם, זה אכן מה שקרה".
הסרט מבוסס על מודלים חינוכיים כמו אמון, הפרעת קשב וריכוז ודחיית סיפוקים, אותם שילב אנטבי בתסריט כתוב היטב. בתחילת עבודתם, ההפקה תוכננה להיות סמלית וצנועה, אך לאנטבי היו חלומות גדולים יותר; החל משחקנים מהשורה הראשונה - תומר קאפון, שולי רנד, מיכאל וייגל, דוד גודיק ונתן נתנזון, ועד לצילום ועריכה ברמת גימור מרשימה.
"לפני כשנתיים חברתי לעבודה בשיתוף פעולה עם המפיק דניאל נתנאלוב שהיה כבר שותף להפקת קליפים ליעקב שוואקי, ליפא שמעלצר, האחים ראזל ואמנים רבים נוספים. מעבר להכל, דניאל הוא חבר יקר שאני מעריך מאוד. הוא יודע להעמיד במקום ולהנחית אותי לקרקע. הוא עושה לי שקט נפשי".
אילו תגובות אתה מקבל היום מהמשפחה, מהחברים?
"ההורים שלי הם אנשים של פרופורציות. הרבה פעמים הגעתי אליהם עם השיגעונות שלי והם היו מנחיתים אותי; 'לא מתאים עכשיו', 'אתה תבנה מגדלים ובסוף הכל ייפול' - וזה קרה, אבל עם הזמן אני לומד ויודע מה מתאים לי יותר ופחות. היום אני פחות משתף אותם בדברים שאני מייצר והם פשוט פוגשים בזה ברשת. אני אוהב אותם וסומך עליהם. הם בשבילי דוגמה חיה יוצאת דופן".
לחברים קצת יותר קשה להתרגל לטייטל החדש-ישן, מסתבר. "יש לי שני חברים מאוד קרובים וכשסיפרתי להם שתומר קאפון עומד להיות אצלי בסרט, ראיתי על הפרצוף שלהם 'עזוב, שניאור, אתה לא איתנו'. כששלחתי להם תמונה מהסט, הם לא ידעו איך להגיב כי הם ראו שניאור אחר. כשאני עובד, אני מחייב את עצמי להיות המלך של הסט. הצוות צריך לדעת שיש פה בוס שנותן את ההוראות, וזה מראה קצת שונה משניאור של היום-יום".
שאלה מתבקשת: הגיל שלך משפיע על גובה השכר שאתה דורש על העבודה שלך?
"לא. כסף זה הערכה לאמנות ואנשים צריכים לדעת להעריך את האמנות והכישרון ללא קשר גיל. כתיבת תסריט, צילום, עריכה, סאונד, תאורה - בלי כסף, אני לא אוכל לבטא את האמנות שלי והמוצר ייפגע. אני לא רוצה להפיק מוצר שהוא פחות מהרמה שלי".
ומה החלום?
"להגיע הכי רחוק שאפשר, לקדש שם שמיים דרך היצירה שלי. יש לי משפיע ומדי פעם אני כותב לרבי. בתור חסיד חב"ד, אני רואה את כל זה כשליחות ומשתדל לבטא זאת בכל שלב בעבודה ולא רק בתוצאה הסופית. למשל, במהלך הצילומים, כל יום היה על הסט שיעור תניא שכולם השתתפו בו".
