יום ירושלים המתקרב סוגר את תקופת ה"ימים הנוראים" של הציבור החרדי, וימחלו לי ימי ראש השנה ויום כיפור שמהם מושאל הביטוי: תקופת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, וכמובן, יום העצמאות למדינת ישראל מאתגרים את הדו-הקיום העדין בין ישראלים חרדים וחילונים הן מתוך הקהילה הן מחוצה לה.
מסורת תיעוד החרדי האקראי הולך תוך כדי צפירת הזיכרון, במאמץ להדגיש את חוסר הכבוד כלפי סמלים ישראליים וציונים, משמשת כמבוא מובטח לדיון מסורתי לא פחות וטעון במיוחד על מה שנתפס בעיניים חילוניות כאי שוויון בולט בין הישראלי הממוצע, אשר נדרש לשרת בצה"ל כדי להגן על המדינה, ואת דחיית השירות של בני הישיבות, דה פקטו פטור כמעט גורף מאותו שירות לחרדים.
השנה השתתפתי בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל יחד עם בנותיי. פייני סוקניק, חרדית כמוני, כובדה בהדלקת משואה לציון התרומה המשמעותית והאומץ האזרחי שגילתה בהקמת ארגון "באשר תלכי" המסייע לחרדיות בתקופת תהליכי גירושין ולאחריה.
היינו שם כדי למחוא לה כף נרגשת על ההכרה שזכתה בה. הסיפור הזה ממחיש שינוי שעובר על החברה החרדית והישראלית: נשים חרדיות מכובדות ומשתתפות בטקס לתפארת מדינת ישראל והישגיה.
שינוי פרדיגמה זה מעלה את השאלה כיצד משפיעים שינויים אלו בתוך החברה החרדית על החברה הישראלית כולה מבחינה פוליטית וחברתית, אם בכלל. חיים דנינו, חרדי אף הוא, שיתף אותי בתוצאות המחקר שנערך על ידו יחד עם עמיתיו לתכנית "שלוחי ציבור" באוניברסיטה העברית בירושלים, בנושא.
באופן לא מפתיע, הוא מצא כי ככל שעולה המעורבות בחברה הישראלית הכללית, עולה גם תחושת הזהות הישראלית.
העולם החרדי על פלגיו השונים, הנעים בין אנטי ציונות אידיאולוגית לכמעט משיחיות, מקיים גישה בדלנית ההופכת בימינו להיות יותר ויותר קשה להצדקה. ככל שהשנים חולפות הדור הצעיר רואה את הציונות ומדינת ישראל באור שונה בתכלית מהדורות הקודמים לו.
הדיונים שהתקיימו בדורות קודמים נשמעים לא פחות ממגוחכים בעיני חרדים צעירים בני הדור השני או השלישי בארץ, הרואים במדינת ישראל מציאות קיימת אשר הוכיחה את עצמה בסך הכל כגורם משפר עבור עולם התורה, גם אם בטעות או מחוסר ברירה.
נאומים בסגנון אש וגופרית נופלים על אוזניים ערלות אשר מתעניינות באתגרי השעה כמו שימוש באמצעי תקשורת טכנולוגיים, גזענות ואפליה בבתי הספר, תעסוקה ושלל ענייני דיומא. מן העבר השני, חילונים כבר אינם עוסקים בייבוש ביצות מיתולוגי ועמיתיהם החרדיים אינם מנהלים מולם מחלוקות אידיאולוגיות או תיאורטיות.
גם במת הדיון שונה מבעבר, כאשר את העיתונות החרדית המסורתית הסגורה והממסדית מחליפים האתרים החרדיים הפתוחים יותר וכמובן המדיה החברתית.
כוחה של המדיה הזו עשויה להיות משמעותית יותר בחברה החרדית מאשר באוכלוסייה הכללית. זאת כיון שקבוצות חרדיות משמשות לא רק להחלפת מידע וגיבוש חברתי אלא כסוכני שינוי ובלדרי רעיונות מרכזיים. בקבוצות הללו מתארגנות יוזמות של טקסי זכרון אלטרנטיביים לחרדים, דיונים על היחס לטקסים הממלכתיים והזדהות גוברת עם המדינה וסמליה.
היו חרדים שהתרכזו בפן של הפגנת סולידריות עם החברה הישראלית בכללותה, בהבעת ההוקרה כלפי הקורבנות שנפלו בהגנה על הבית והמדינה. מיזם שבו כל חרדי אימץ חלל עליו אמר פרק תהילים הוא דוגמא בולטת.
אחרים שירתו בעבר ובהווה ביחידות צה"ל החרדיות המתרחבות באיטיות ובהתמדה. חלקם חוו את הטרגדיה הישראלית האולטימטיבית של איבוד חברים ובני משפחה בקרב.
בעוד החרדים חד משמעית יותר "ישראלים" מאשר בעבר, חינוכם האזרחי בדרך כלל לוקה בחסר- מערכת החינוך החרדית נמנעת מלימודי אזרחות ככלל.
חשוב לציין גם שבדומה להאחדה הגורפת של החילוניות כלפי החרדיות, האידיאולוגיה הציונית אליה נדרשו החרדים בעבר לא בודלה לאסכולות ציוניות שונות שבציבור החילוני נחשבות למשמעותיות מאד. המצב הזה יצר עלייה של דעות ימין קיצוני בקרב הציבור החרדי, דבר הניכר בשטח כמו גם לאנשי האקדמיה בתחום.
ממצאיו של דנינו כללו גם פילוח עמדות פוליטיות: הקבוצה הגדולה ביותר מבין החרדים (43%) מזדהים כימנים, הקבוצה הבאה בגודלה (27%) מגדירים את עצמם כמרכז, הקבוצה הקטנה ביותר (14%) מזדהים כשמאל ולמספר זהה (14%) אין אוריינטציה פוליטית מוצהרת.
ישנם שלושה הסברים השזורים זה בזה לממצאים האלה, שניים מהם אינם ייחודיים לחברה החרדית. הראשונה היא הסחף הימני הכללי בציבור הישראלי שגם החרדים הם חלק ממנו. השנייה היא שהחברה החרדית היא חברה צעירה יותר וצעירים נוטים יותר לימין.
ההסבר השלישי אותו אני מציעה הינו הזיקה הטבעית שיש לאדם חרדי צעיר, שמתחיל תהליכים של פיתוח זהות ישראלית - בין אם באמצעות שירות צבאי, שירות לאומי, לימודים אקדמיים או אפילו המציאות היומיומית הכללית - עם החברה הדתית-לאומית. זיקה זו איננה אישית;
לחרדים אין סיכוי גבוה יותר להיכרות עם אנשים מהציבור הדתי לאומי מאשר יש להם להיכרות עם אנשים חילוניים. הבסיס לזיקה איננו אישי כי אם מבוסס על אורח החיים הדתי המשותף היוצר הזדהות שהזהות הישראלית החילונית לא מסוגלת להביא איתה.
ככל שהצעירים החרדים ממשיכים להתערות בחברה הישראלית הכללית ולפתח זהות ישראלית ברורה, על המנהיגות החרדית המבקשת לשמר זהות וערכים ייחודיים לשקול את צעדיה. ולא רק היא, מנהיגים ישראליים כלליים המפנימים את השינוי הדמוגרפי לטובת הקבוצה החרדית ואת הפוטנציאל הטמון בו צריכים לתת את הדעת על הדרך שבה חרדים צעירים מאמצים ומפתחים את הזהות הישראלית שלהם.
אם אידיאולוגיה ימנית תיאולוגית תחדור ותכבוש חלקים נרחבים בחברה החרדית, זו תהיה מכה אנושה לכל סיכוי לפתרון הסכסוך עם הערבים בעתיד. למרות המציאות העגומה שאנו ניצבים היום בפניה, אני רוצה להיאחז בשביב של תקווה שהתחזית הזו לא תתממש.
הכותבת הינה ירושלמית וחרדית הפועלת להעלות את המודעות בקרב הציבור החרדי לגבי נושאים פוליטיים מדיניים ולגבי הסכסוך הישראלי-הפלסטיני.