לפני מספר חודשים, לקראת חודש אלול, יצא חבר מועצת גדולי התורה, ראש ישיבת "עטרת ישראל", הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, בראשות משלחת מצומצמת של תלמידים לתפילה והשתטחות על קברי צדיקים במזרח אירופה וכן ללימוד לקחי השואה תוך הישענות על בורא עולם באמונה תמימה והצדקת הדין.
כתב "כיכר השבת" נלווה למסע המיוחד במהלכו ביקרו חברי המשלחת בראשות ראש הישיבה במחנות המוות מיידנק ואושוויץ הידועים לשמצה תוך שהגרב"מ אזרחי מדגיש במשך כל המסע את הצורך בהתחזקות ולמידת לקחי העבר.
בכניסה למיידנק, אותו מחנה נודע לשימצה, מפזמים ראש הישיבה ותלמידיו ניגון רווי אמונה ובמקביל מראה המדריך משה וואלך את החדר בו ביקשו מהיהודים להתקלח, להתחטא, לגזוז את שערותיהם וללבוש את מדי האסירים.
דממת אלחוט שוררת בקהל, הגרב"מ מרעים בקולו במשא נרגש רווי כאב ומגדיר זאת: "כאן זה ממלכת השטן. כאן היה רשע בשביל רשע.רשעות לשם רשעות". ראש הישיבה מרחיב מעט ומסביר: "כל אדם יש לו דברים שרוצה להרוויח מהם משהו. איזה אינטרס. גם כאן זה היה אבל כאן גם היה גם רשע לשמו".
"גרמניה היתה ממלכה מתורבתת. המנומסת בעולם. לא היה גרמני שהיה עושה פעולותיו ללא גינוני נימוסים. הכל היה שזור במילים תודה רבה ובבקשה. אבל המוח שלהם היה שטני. לעשות הכל במתוכנן. בונים צריפים, מחטאים ומדביקים ליהודי את השם והתואר 'מלוכלך'. אומרים לו אתה נושא חיידקים רעים. השטן אומר כי במידת האפשר ננקה אותך", הוסיף רבי ברוך מרדכי.
הגרב"מ נכנס למישור הנפשי ומתאר: "מה נשאר לאדם שאין לו כבר בגדים. אין לו צורה. היה אדם מזוקן עם פאות ארוכות. הורידו לו הכל. מכריחים אותו להרגיש מלוכלך, טמא ומבוזה. להרגיש חיידק. גם את השם לקחו לו. תביא את הזרוע. נעשה לך מספר. אין לך שם. נשארת ג'וק בגונגל. ככה תרגיש. זה התיכנון הכי שטני. אם אפשר היה עוד להפיק תועלת היו נותנים לו לחטוב עצים, לתקן פסי רכבת. אם גם לזה לא היה יעיל שלחו אותו מיד לתא הגזים. תהפוך להיות סבון אם ישרפו את גופתך".
"איך זה קרה?", תוהה ראש הישיבה, "הרי הם נבראו בצלם אנוש", אך משיב מייד: "אבל זה טבע האדם שניתן לו רשות להכרית את הצלם אנוש שבו. אלו שנשרפו כאן הם אדם. קדושי עליון. והנאצים הללו הם חלאת המין האנושי. בעל חי מתבייש בהם. אתם יודעים איזו גבורת נפש ומידות גילו אלו היהודים ששהו פה? אנשים שמרו את פיהם. נזהרו ממאכלות אסורות. לא איבדו את הגניום הרוחני, את הצלם האלוקי. ואלו אמרו סיסמאות: הרברט מכטמאן זיס. העבודה משחררת וממתיקה את החיים. מה עבדו? עם כתות של רובים לדקור אנשים. נורא נוראות. מה עברו האנשים פה? אכזריות נוראה. מכניסים כמויות של אנשים ומכריחים אותם להתקלח ולהתחטא. מבהיל על הרעיון. תמיד קשה לי להבין איך אפשר לסבול את הדברים הללו. אנחנו זועקים מבפנים. יגער בך ה' השטן. שליחי השטן. השטן בעצמו. אבל אין שאלות. הבורא עולם יודע מה הוא עושה. שום דבר לא זז בלי רשותו ובלי השגחתו של בורא עולם מנהיג הבריאה. כך רצה בורא עולם. ותפקידנו להביע הכל. לפני שעה היינו בישיבה הגדולה בפולין הדבר הכי מופלא ועכשיו אנחנו נמצאים כנגד תוצרתו המבחילה והגואלית של השטן בעצמו".
בהמשך נכנסים ראש הישיבה וחברי המשלחת לחדר הנעליים. מביטים במחזה הנורא: אלפי נעלים שחורות שרופות קרועות. "אנחנו רואים כאן רבבות ואלפי נעליים", זועק הגרב"מ ברגש, "בא נחשוב מי היה בתוכם. איזה גבר, אשה, בחור תינוק או אדם זקן. מה עבר במוחו כשחלצו לו אותם. מה עבר במוחו שהמשיך ללכת יחף. זו הרשעות של השטן ושליחיו הגרמנים ימ"ש".
הגרב"מ מסיים בדברי חיזוק: "אף דבר לא נעלם מהקב"ה. הראש ישיבה התהלך בין הכמויות העצומות של הנעליים כשהוא אחוז בשרעפים ונאנח: אוי הנעלים הללו. מדובר בתוכנית מדוקדקת. תוכנית גאונית. אין ספק שזו גאונות לעשות את זה. אבל גאונות שטנית. של שליחי השטן ממש". לאחר מכן זעק בקול גדול: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וביקש לשיר ניגונים רווי אמונה וכיסופים.
בדרך למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ התבטא ראש הישיבה לתלמידים: "יש סכנה שאולי נתרגל ולא נזדעזע. אני יש לי פחד נורא כשאני ניגש למקומות הללו. אסור להתרגל. איך עושים זאת? על-ידי הגברה של המידה של הנשיאה בעול. הפשט של נשיאה בעול הינה שזו מידה. כשמדברים על 6 מיליון מאבדים לפעמים את האחד. את הבודד. הפוך בדיוק מהקומוניזם הסוציאליזם והנאציזם שקידשו את ההמון על חשבון האחר. 6 מיליון זה 6 מיליון יחידים. אסור לאבד את האיניודואל. את היחיד. המטרה היא להזדעזע 6 מיליון פעמים מכל אחד ולא פעם אחת מ-6 מיליון אנשים. שמו את המחנה השטני הזה על פסי הרכבת ואז קבעו מי ילך שמאלה ומי ילך ימינה. זה הרי נורא נוראות. להתרגל למצב זה הדבר הכי גרוע. עלינו ללמוד מכך בכל רגע להתקרב יותר לבורא עולם".
לסיום שרו כולם יחד את ההמנון "אני מאמין בביאת המשיח", כשראש הישיבה מסיים שזכותם של קדושי עליון הללו תעמוד לנו ללכת בדרכיהם ולהמשיך בדרך המסורה לנו.