עונת "שירת הבקשות" על שלל מסורותיה הסתיימה לה באופן רשמי בשבת הגדול, כאשר המרוקאית מסיימת בשבת-זכור והירושלמית ממשיכה.
השנה אצל כולם התווסף חודש נוסף של שירה, והאתגר עם הכניסה לתוך שעון הקיץ בהחלט הפך את הקימה בליל שבת בשבתות האחרונות למשימה מורכבת יותר, אך למרות זאת העונה המשיכה ביתר שאת וביתר עוז.
כולנו זוכרים, כי בשנה שעברה עונת הבקשות לא התקיימה כסדרה בשל מגיפת הקורונה, אך השנה חרף החורף הכבד, עונת הבקשות התקיימה במלא הפאר וההדר בכל רחבי הארץ, כאשר בתי כנסת בודדים בארץ הצליחו לקיים את המנהג כמתכונתו מימים ימימה, החל מ-03:00 לפנות בוקר ועד תפילת שחרית של שבת לאחר כ-4 שעות.
לאורך כל העונה התקיימו שבתות שירה וחזנות ברחבי הארץ, כאשר פעילותם של חברי מועצות ברחבי הארץ לקידום ולחיזוק התרבות הזו בלטה מאוד, הן מתוך חיבור אישי והן מתוך ההבנה שתרבות שכזו עם ביקוש רב כל כך ועם צריכה שוטפת וארוכת טווח כמו בז'אנר החזנות והפיוט אין הרבה, ולכן שווה להשקיע.
ניתן לומר בוודאות, כי החיבור הכלל-ישראלי למסורות המוסיקליות השונות צובר תאוצה, ואין קשר מחייב בין מוצאו של סגנון השירה לבין המוצא של קהל המשתתפים. כיום ניתן לראות את כל העדות בכל קונספט תרבותי. בין היתר זה נזקף לזכות העובדה, שכיום אנשים גדלים על מספר סגנונות מוסיקה במקביל, מה שמייצר להם חיבורים גם עם סגנונות משני קצוות שונים. ליתרון זה יכול להצטרף גם חסרון כי החיבורים לפעמים יוצרים ערבוב של תכנים נוספים לתוך הסגנון ולרוקן ממנו את הייחודיות שלו. לכן בד בבד עם עושר הצלילים והסגנונות צריכים לשמר ולדאוג לכך שהייחודיות שבכל סגנון תישמר, ברגע שיווצרו ערבובים לא מקצועיים הכל עלול לרדת לטמיון.
דווקא מתוך כך בחרתי להגיע בשבת סיום עונת הבקשות הירושלמית לבית הכנסת עדס. יודעי דבר סיפרו לי שהמצב במוסאיוף לא בדיוק בשיאו, בשל מספר מקרים של הוללות תוך כדי שתיה ואוכל במהלך שירת הבקשות. לא ווידאתי, אבל מפעמים בודדות שהייתי ניתן לומר בוודאות כי האווירה שם בהחלט מסוגלת להתפתחויות מהסוג הזה.
אוקי, הגענו לירושלים מתרגשים לקראת הבאות, בליל שבת בשעה 11:00 כולם כבר היו רדומים, והאמת שלא הצלחתי להירדם, בשל החשש מלפספס את שעת הקימה... באיזשהו שלב הנשמה היתירה ניצחה ונרדמתי. התעוררתי ב-02:05, כמובן אביסלע' עראק לכיחכוח הגרון, והיידה יציאה למסלול ירושלמי וקריר אל תוככי שכונת נחלאות. מסלול בירושלים זה אתגר, העיר שמאז שנחרב בה ביהמ"ק לעולם לא מפסיקה בשיפוצים, מה שהיה שביל פעם, היום הוא אתר בניה, ומי שהייתה דרך קיצור לפני שנה, כיום היא כבר כביש בין בניינים חדשים, בקיצור אתגר.
השעה 02:40, אני נכנס לשוק ופוגש בגבאי המיתולוגי שמואל עבדן הי"ו, שמגיע ברגל בכל שבת ולא משנה כמה קרוב הוא גר היום וכמה רחוק הוא היה גר פעם, בקור ובשלג ברוחות ובסערות. לצדו בנו הצדיק, יחדיו הם ממהרים אל בית הכנסת להכין אותו עבור משתתפי השירה, וכמו כן להתחיל במרתון כוסות התה והסחלב שמתפקד בבית הכנסת לאורך כל הלילה במסירות אינסופית.
הגענו לבית הכנסת, פוגשים כמה חברים שבת שלום גוט שאבעס, אבל האווירה היא "עזוב דיבורים, תפוס מקום טוב, ותתיישב", בדרך כלל אני נוהג להיכנס פנימה ולתפוס מקום ככה בין הסולנים ליהנות הכי קרוב שאפשר.
הפעם החלטתי שמתאים לי יותר אמצע, מיקום שנחשב לנקודת הצפייה הטובה ביותר, רואים את הסולנים ואת הקהל, את היוצאים והנכנסים, והרי למה באתי? לצפות, להדק חוויות, לשחזר זכרונות ולחזק את הטעם והסלנג התרבותי בתחום זה.
השירה החלה, כמובן השירים הראשונים מבוצעים כמעט בית אחר בית, בעצם אומרים: מצד אחד מתחילים בול בזמן, מצד שני הנסיעה בהתחלה איטית ככל שאפשר, כדי להמתין שיתמלא המקום.
וזה קורה, ילדים ומבוגרים, ספרדים וגם קצת אשכנזים, דתיים וחרדים וחילונים, גברים ונשים, מכל הסגנונות ממלאים את המקום אט אט, חלקם באים לשיר, חלקם באים לצפות, חלקם באים לטעום, וחלקם באים כי התגעגעו, אבל אצל כולם יש מכנה משותף, אור עילאי ומרומם נפש נסוך על פניהם. המקום הזה ספוג בכל כך הרבה איכויות ועונג, רצינות בגישה למעמד השירה ומסירות נפש, כך שעצם הכניסה למקום דורכת אותך ואתה נכנס ל"הקשב" מוסיקלי מאין כמותו. כולם יודעים, צחוקים וחובבנות עד עדס.
למרות שברמת סולני הקבוצות כולם מדברים על זה שהאיכות ירדה, מבחינת היכולות הווקאליות וההשכלה המוסיקלית, וכן, יש קטעים צורמים פה ושם, חילופי הטונים נעשים באופן בוטה יותר, אך זה הרע במיעוטו, הצד הטוב של כל זה הוא הביטחון העצמי של כל המשתתפים להשתתף באופן פעיל בשירה, בשונה מפעם שהיה פשוט מפחיד. כמו"כ האווירה הפכה לנעימה וחברותית פי כמה.
ועדיין, זייפת באופן הביצוע הנכון של השיר, אמנם לא תחטוף אבל יתקנו אותך ללא שהות, גם אם אתה החזן המהולל והמפואר, בעדס אתה כפוף לנוהל המקומי. שוב, בחיוך ובשפה נעימה, אבל ברור לכולם שמי שנכנס לעדס מקבל על עצמו את עול המסורת, כפי שהיא נהוגה בבית הכנסת עדס.
מפה לשם נכנסים עוד ועוד אנשים, אני מזהה חברים מרמות, מבית וגן, מחו"ל מערים רחוקות, והמקום הומה אדם. זו אינה תקופת "זמן חורף", שמזרים אל המקום עשרות בני ישיבות, לא, זה בין הזמנים ולמרות זאת הזרם לא פוסק.
השירה נמשכת, האנרגיות מתעצמות וככל שחולף הזמן הקולות מתחדדים והשירים עצמם נעשים יותר ויותר מאתגרים. כך בסמוך לשעה 4 נכנס אורח הכבוד של בית הכנסת לשבת הזו, החזן והפייטן נתנאל כהן, כשמעט לפניו הגיע יו"ר העמותה החזן רם מזרחי, וכמובן נוף הקבע היוקרתי של בית הכנסת - משפחת אריאלי, שלום וילדיו, חלקם עם השנים הפכו כבר לאמנים בפני עצמם, נהוראי אריאלי ואורי אריאלי. בקיצור להיכן שלא תסתכל תראה דמות מעניינת אחרת.
שירת ההמונים הנצחית הזו שממשיכה ומצליחה לסחוף אחריה את כל הגילאים ואת כל הסגנונות מתעצמת ביופייה במקום המיתולוגי הזה.
וכך מספר לי החזן רם מזרחי, כשהוא מתאר את העונה שעברה, "העונה הזו היתה מאתגרת גם בשל כך שהשנה מעוברת וזה מוסיף ארבע שבתות נוספות, וגם היו מזגי אוויר קיצוניים. למרות זאת השירה התקיימה שבת אחרי שבת, וכל שבת עם ההפתעות שלה. אורחים מכל רחבי הארץ והעולם, ההשתתפות היתה מלאה עד אפס מקום והיו שבתות שהרגשתי ממש לא נעים מאנשים שנאלצו לשבת בחוץ. כמו כן. אנו רואים את החיבור לסגנון הייחודי של בית הכנסת, ושמים לב לכך שהתמריצים והמבצעים עבור הילדים פועלים את פעולתם, אך אין זה אלא כזירוז למזורזין, כולם באים מתוך אהבה וחיבור עמוקים למקום ולשירה. כולם יודעים, שאם הם רוצים לשמוע באמת מהי שירת הבקשות, עדס זה המקום, ישתבח שמו לעד, שנזכה לשמח לב אלוקים ואדם בכל שנה ושנה".
פחות התמקדתי בשירים עצמם, הן ברמה הטקסטואלית הגבוהה והן בלחנים היפהפיים, השילוב הנדיר בין קטעי שירה משותפת לקטעי סולו, הפתיחות, המעברים וכו' וכו', כי מעל לכל זו חווייה אדירה, גם עבור מי שלא יבין את המילים בעברית, וגם עבור מי שלא מחובר לסגנון המוסיקלי הזה. זו חויית "עונג שבת" מאין כמותה, ומעבר לכך חווייה חברתית מוסיקלית מהנדירות שישנן.
אנחנו מסיימים את העונה הזו וכבר קופצים פנימה אל עבר חג הפסח ואל פיוטיו הנפלאים, שביתרון מובהק מעל כל שאר החגים הצליח למרכז את עצמו כ-החג שמחזיק לטובתו את ארסנל הפיוטים הגבוה ביותר (ולא כתפילה, אלא כשירים לכל דבר ועניין). מיד לאחריו תקופת "פרקי אבות", שנחשבת גם היא לאחת מפנינות החזנות בכל רחבי הארץ, ובקיצור עד שלא תמה עונת שירת הבקשות החלו להתנגן להם צלילי השירים והפיוטים של המשך השנה.
ואכן כך הוא עולם הפיוט והחזנות, מסובב את אמניו וקהלו בכל יום בכל שבת ובכל חג בשירים ובקטעי מוסיקה, עוטף את חייהם בצלילים, ומאגד את כולם סביב נושא אחד, להודות, להלל ולשבח, לזמר ולנצח.
חג פסח כשר ושמח.