מסכת סנהדרין, דף סג'
בספר ויקרא ישנו פסוק העוסק בענין של קרבן חטאת, שזה קרבן שמביא מי שעבר על איסור לאו בשוגג, ושם נאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה'" ולמדו מכך חז"ל שישנו חיוב קרבן רק על לאו שיש בו מעשה, כי כתוב" ועשה אחת מכל מצוות וכולי...אבל על איסור שאין בו מעשה, לדוגמא איסור הרהור, על זה אין חיוב קרבן.
ובמסכת כריתות מובאת מחלוקת בין ר' עקיבא לחכמים במקרה שיש מעשה שמוגדר כמעשה קטן, האם גם שם נאמר שיש חיוב קרבן או לא. לדוגמא, שם נחלקו לענין מגדף, מי שח"ו מקלל את השם בשוגג, האם הדיבור נחשב למעשה או לא. אותו דבר לגבי השתחוואה לע"ז, הוא לא הקטיר או שחט בהמה, רק קצת כופף את הגב לשם הע"ז, האם גם זה נקרא מעשה או לא. לפי ר' עקיבא יהיה חייב, כי לא צריך מעשה גדול, ולדעת חכמים יהיה פטור מקרבן, משום שזה עדיין לא נקרא שהיה פה מעשה גמור.
ובדף שלנו מובאת המשנה, שם כתוב שהאומר לע"ז אלי אתה, הוא מקבל על עצמו את הע"ז לאלוה ע"י דיבור שהוא אומר לו "אלי אתה", אז הוא חייב מיתה. ואומרת הגמרא שהמשנה - מדברת לגבי חיוב מיתה כשזה נעשה במזיד, וזה אכן ישנו בכל אופן, אך מה יהיה באופן שאדם יעבור על כך בשוגג? האם יהיה חייב קרבן ? אומרת הגמרא שזה יהיה תלוי במחלוקת ר' עקיבא וחכמים. לפי ר' עקיבא יהיה חייב, כיון שהדיבור נחשב כמעשה, ולפי חכמים יהיה פטור מקרבן, כי דיבור לא נחשב למעשה לענין חיוב קרבן.
ראוי לציין, שלדעת ר' יוחנן, מחלוקת ר' עקיבא וחכמים לגבי מגדף, אינה האם דיבור נחשב למעשה או לא, גם לפי חכמים זה נחשב למעשה, אלא הם פוטרים את המגדף מטעם אחר. למה ? כיון שעיקר החיוב של המגדף זה לא על הדיבור, אלא על כוונת הלב, שהוא מתכוון בליבו לגדף את השם, וכוונת הלב ודאי אינה נחשבת למעשה.