במסכת סנהדרין דף פ"ו שנינו: כל משנה שאינה נקובה בשמו של חכם מסוים, יש להניח כי היא נאמרה בשיטת רבי מאיר. תוספתא סתמא – הרי היא בשיטת רבי נחמיה. ספרא – מדרש ההלכה לספר ויקרא, הרי הוא כשיטת רבי יהודה, וספרי – מדרש ההלכה לספרי במדבר ודברים, הרי הוא בשיטת רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא, שכל אלו היו תלמידיו. ואם כן, בהכרח שמדרש הלכה בספרי לא יהיה מנוגד לדעת רבי שמעון, שהרי נתחבר על פי דרכו.
ובטעם הדבר מצינו בתפארת שלמה (פרשת בראשית), כי זכה רבי עקיבא למעמד זה, שכן אמרו חז"ל: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג, ע"ב). ומי לנו גדול מרבי עקיבא, שמסר נפשו בפועל ממש על קיום התורה, ולא עוד אלא שכל ימיו היה מצפה: "מתי יבוא לידי ואקיימנו". ומכוח מסירותו זו זכה להמשיך אור התורה בעולם ביתר שאת, עד שנקבעו כל סתמות המשנה והתוספתא ומדרשי ההלכה על פי שיטתו.
ובביאור הענין יש להוסיף מדברי החידושי הרי"ם על הגמרא (בבא קמא סא, ע"א), שם נאמר כי על המוסר עצמו למיתה על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו. וביאר החידושי הרי"ם כי מי שמוסר עצמו על התורה, הרי הוא עצמו נעשה חלק ממנה, ולפיכך אין צורך לומר דבר הלכה משמו, שהרי הוא וגופו תורה אחת הם.
ולפיכך, כל משנה ותוספתא וספרא וספרי שנאמרו בסתם – כולם אליבא דרבי עקיבא, שמסר נפשו על התורה וכל ימיו היה נכסף ומייחל לקיומה בשלמות.
ויקר אלו תפילין
הגמרא במגילה דורשת ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר – אורה, זו תורה שמחה זו מילה וכו' ויקר אלו תפילין והנה בפסוק "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות לג, כג) פירש רש"י: "הראהו קשר של תפילין". ויש ליישב לאור זה את דברי המדרש בפרשת חוקת (פרק י"ט פסוק ד'), כי אותם דברים שלא נגלו למשה רבינו, נגלו לרבי עקיבא וחביריו, שנאמר (איוב כ"ח): "וכל יקר ראתה עינו" – זה רבי עקיבא וחביריו.
ובספרי הקבלה כתבו לפי זה לבאר כי בגמרא (מגילה טז, ב') נאמר: "ויקר – אלו תפילין". נמצא כי משה רבינו ראה רק את הקשר של תפילין, אך רבי עקיבא זכה לראות את כל התפילין בשלמותם, וממילא "וכל יקר 'תפילין' ראתה עינו".