במסכת סנהדרין דף ע"ה מביאה הגמרא את דרשה מפורסמת: אמר ר' יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה של היתר וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט, יז)
ופירש רש"י: מיום שחרב בית המקדש - כשל הכח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה: וניתן לעוברי עבירה - שיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן:
בספרי רבותינו נמצאים טעמים רבים לדברי הגמרא זה אומר בכה וזה אומר בכה. וכי מה שכר הוא לעוברי עבירה שלהם נותר ‘הטעם’ כשהיה? ואם לעוברי רצונו אזי לעושי רצונו על אחת כמה וכמה?
בעל באר מים חיים כתב לא ח"ו שהקב"ה נתן בכיוון טעם גדול לעוברי עבירה כי למה יעשה ד' כן לבריותיו אשר ברא רק שאחר החורבן ניטל טעם ביאת ההיתר מאפס כוח האנושי מעול גליות, כי אפיסת הכוח מבטלת התאווה כאשר העידה רחב באמרה כי שמענו וכו' ולא קמה עוד רוח באיש. אולם עוברי עבירה מחמת שמים גנובים ימתקו מרגישים הם הטעם כמקודם, אבל לא שניתן להם מחדש רק שמהם לא ניטל
בשפת אמת כתב: שבגמרא אמרו ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, ויש לומר שכל עוד בית המקדש היה קיים היתה השכינה שורה ומקדשת כל מעשה, וכשחרב ניטל הטעם האמיתי ונשאר רק החיצוניות שמתוקה לעוברי עבירה".
כלומר שה"טעם" הוא הממד הפנימי והקדוש של המעשים, שנלקח עם החורבן, והותיר את התענוג החיצוני בידי אלה שפונים לעבירה.
בעל ילקוט יהושע כתב כוונת מאמר זה בשם אביו הק' ע"ד הצחות כי בענין נשואין יש שני טעמים (א) לקיום המין (ב) לגדור תאוות יצרו, שלא יכשל חלילה לעבור עבירה. והנה ידוע מאמרם ב"ב דף ס' מיום שפשטה מלכות הרשעה וכו' דין הוא שלא נישא נשים וכו' ונמצא זרעו של א"א כלה, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין, והיינו שאם לא יהיה להם בהיתר יכשלו באיסור, זו גם כן כוונת ר' יצחק מיום שחרב ביהמ"ק ומלכות הרשעה התפשטה ודין הוא שלא נישא נשים, ונמצא ניטלה טעם ביאה, היינו הטעם העיקרי הראשון שהוא "לקיום המין ניטלה" וניתנה היינו נשאר רק טעם שני "לעוברי עבירה" כלומר שלא יכשלו לעבור עבירה, וזה הוא הטעם השני שבחיוב ענין נשואין.