במסכת סנהדרין (דף ס"ד) שנינו במשנה: "הנותן מזרעו למולך". בגמרא שם נאמר: אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: אדם שהעביר את כל זרעו למולך — פטור, שנאמר "מזרעך" - ללמדנו שמדובר רק על חלק מזרעו, ולא על כולו.
הסמ"ג (לאווין מ') תמה על כך: כיצד ייתכן שמי שהעביר מקצת זרעו נהרג, ואילו מי שהעביר את כל זרעו – פטור? ותירץ יסוד גדול: עונש מיתת בית דין נחשב לקולא, שכן המיתה מכפרת על חטאו. אך אדם שהעביר את כל זרעו – אין לו מחילה, סליחה או כפרה, ולכן אינו נהרג בידי בית דין. לאור עיקרון זה כתב המהרש"א שאין עונשין מן הדין, שכן ייתכן שמכיוון שחטאו חמור יותר – אין מענישים אותו, כדי שלא יזכה לכפרה בעונש בית דין.
בספר החינוך (מצווה ר"ח) מבואר כי כך היה מנהג עובדי עבודה זרה – להקריב בן אחד כדי להבטיח הצלחה בשאר בניו, ולכן אם הקריב את כל בניו, אינו בכלל חק זה.
התוספות (ד"ה העביר) הקשו: אם העברת חלק מזרעו כבר מחייבת אותו, כיצד ייתכן שיפטר כאשר מעביר את כל זרעו? ותירצו שהפטור חל רק במקרה שהיה לו בן יחיד והעבירו, או כאשר העביר את כל זרעו בבת אחת; אך אם עשה זאת בהדרגה – הוא נותר חייב.
הכסף משנה (הלכות ע"ז פ"ו ה"ד) תירץ שהפטור תלוי במהלך העניינים – אם בתחילה העביר חלק מזרעו ולאחר מכן העביר את השאר, הרי שנפטר למפרע אף על החלק הראשון. ואחרונים הקשו על כך, שאם כן – הרי זו התראת ספק (שמא יעביר את שאר בניו ולא יתחייב במיתה).
המנחת חינוך (מצווה ר"ט) תירץ על פי תוספות במכות (ט"ו ע"א) שכשם שנזיר השותה יין אינו נחשב כהתראת ספק משום שאנו מניחים שיישאר בנזירותו, כך גם כאן – אנו מניחים שלא יעביר את כל זרעו.
עוד כתב המנחת חינוך שפטור זה של "מעביר כל זרעו" מתקיים רק אם נעשה הדבר באותו עניין ולא נתפרדה החבילה, שכן אין זה הגיוני שאדם ייפטר לנצח רק משום שהעביר את כל זרעו.