מסכת סנהדרין דף סד'
בדף הקודם, דף סג', מספרת הגמרא על עם ישראל שבתקופות מסוימות עבדו ע"ז, ואומר על כך רב יהודה בשם רב, שלא באמת היה לעם ישראל יצר הרע לגבי ע"ז, הם ידעו שזה שום דבר, אלא כל מטרתם היתה לפרוק עול, כדי שיוכלו לעבור עבירות אחרות בפרהסיא, בלי שאף אחד יוכיח אותם.
ובדף שלנו הגמרא מקשה על כך כמה קושיות, ומביאה כמה סיפורים שרואים בהם שכביכול בני ישראל כן היו דבוקים ח"ו בעבודה זרה, ומתרצת הגמרא שבאמת לא היה להם יצר הרע כזה מתחילה, אבל לאחר שכבר התחברו אליה, אז נתעוררה בהם החיבה לע"ז.
באחד הסיפורים בגמרא מסופר על גויה, שעבדה ע"ז, אבל יש דברים שהיא לא היתה מוכנה לעשות, ואומר על כך רב יהודה בשם רב "ואתם, בני ישראל, אינם כן", אתם לא כמו אותה גויה, שכביכול יודעת לשים גבולות, היא לא כ"כ להוטה, אבל על בני ישראל נאמר "הנצמדים לבעל פעור", ז"א שלעבודה זרה אתם נצמדים כמו צמיד פתיל, כמו כיסוי של כלי שמחובר אליו טוב טוב, אבל לגבי השם יתברך נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם" דבקים כמו שתי תמרות הדבוקות זו בזו, כמו שני תמרים שדבוקים אחד לשני, שזה חיבור רופף.
אז לפי רב יהודה, לע"ז - מחוברים חזק, נצמדים, ולקב"ה - דבוקים חלש, אם כך יש בדברי רב יהודה קטרוג גדול על עם ישראל, ובאמת מיד הגמרא מביאה ברייתא שמסבירה את הפסוקים הפוך, למעלת עם ישראל, ומסבירה כך : "הנצמדים לבעל פעור" זה כצמיד על ידי אישה, שהוא זז מכאן לכאן, ולא מחובר טוב, ועל ה' כתוב "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם" והכוונה היא דבוקים ממש.