במסכת סנהדרין דף ס"ב שנינו: המתעסק בחלבים או בעריות — חייב קרבן על מה שעבר בהן, כלומר, גם מי שלא נתכוון כלל למעשה של עבירה, אלא נתעסק באלה לפי תומו ונזדמן לו בתוך כדי כך שאכל חלב או שבעל את הערוה, שאף שלא התכוון למעשה זה כלל — חייב, שכן במציאות נהנה מהדבר. ואולם המתעסק בשבת — פטור, שכן בשבת רק מלאכת מחשבת אסרה תורה, ודבר שאינו עשוי בכוונה תחילה אינו קרוי "מלאכת מחשבת".
קטן במלאכות שבת
בשו"ת אחיעזר (ג, פב) הקשה, מאחר שיש איסור ספיה לקטנים בכל איסורים שבתורה, למה הוצרכה התורה בשבת לצוות על איסור מלאכה בקטן, שנאמר (שמות כ, י) ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך'.
והביא שבאמרי בינה תירץ, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וקטן אין לו מחשבה, ואם כן אינו מתכוין למלאכה, ולכן אילו התורה לא היתה כותבת איסור מיוחד בשבת, לא היינו יכולים ללמוד משרצים, כיון ששם יש איסור גם אם אוכל הקטן ללא כוונה. אמנם בשבת בשעה שעושה על דעת אביו, על ידי מחשבת אביו נקרא מלאכת מחשבת ומתחייב.
והגאון ר"ח מבריסק תירץ, שמכיון שאיסור שבת חמור הוא משאר איסורים, כמו שאמרו לעיל (ו, א) שאני לאוי דשבת דחמירי', והמחלל שבת חמור הוא כאילו עובד עבודה זרה, על כן באה התורה לרבות כאן את מעשה הקטן בשבת לאיסור, להשמיענו שאינו כשאר איסור ספיה לקטן שבכל התורה כולה, אלא באיסור שבת בשעה שהבן עובר, נחשב שהאב בעצמו עבר על איסור שבת החמור.