בדף היומי במסכת סנהדרין דף מ"א שנינו: כל שנותיו של רבי יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה, ארבעים שנה עסק בפרקמטיא (במסחר), ארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד והנהיג את ישראל.
בספר "שפת אמת" על מסכת סוכה (דף כח.) מקשה על הנאמר בגמרא אודות רבי אלעזר בן ערך, ש"מימיו לא שח שיחת חולין בעוד שמובא כאן כי חי מאה ועשרים שנה, וארבעים השנים הראשונות עסק בפרקמטיא. משמע, שהוא כנראה שוחח שיחת חולין. [ובפשטות ניתן לומר שגם כאשר עסק בפרקמטיא, לא שוחח שיחת חולין, אלא רק מה שהיה נצרך, וזו אינה סתירה]. ותירץ השפ"א, כי הכוונה ב"מימיו" היא מיום שהחל ללמוד תורה.
ונראה להביא ראיה לתירוצו של השפ"א, ששייך לומר "מימיו" גם אם הכוונה היא רק מיום שהחל ללמוד. כך ניתן לראות בגמרא בברכות (לא.), שם נאמר על ריש לקיש כי "מימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רבו". ולכאורה, אם נהג כך רק מאז ששמע זאת מרבו רבי יוחנן, איך נאמר "מימיו"? אלא, כפי שמובן, אם מאז שידע איך צריך לנהוג, התחיל לנהוג כך, הרי זה נחשב כי כל ימיו נהג כך.
כאן המקום להזכיר בקצרה את המעשה המפורסם, בו אדם נשאל על שלומם של פלוני ואלמוני והשיב כי "כולם, ל"ע, כבר מתו". לימים, נתגלו אותם אנשים חיים ובריאים, ונשאל מדוע אמר את מה שאמר. ענה: "הרי אלו יושבי קרנות וותיקים, המבלים את חייהם בהבל מוחלט, ולא ראו צורת אות מימיהם – וכי זה נקרא לחיות?"
כתרה של תורה
בספר "עלי ורדים" הביא עוד ראיה נחמדה לדברי השפת-אמת שביאר שימיו האמיתיים של האדם הוא מרגע שהחל ללמוד תורה והוא במש"כ הרמב"ם בהל' תלמוד תורה (פ"ג הי"ג, והביאו המ"ב בסי' רל"ח ס"ק א') דהרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה וכו'. דהנה מי שלא ידע דבר זה והחל ללמוד תורה רק בגיל מבוגר, פשוט הדבר שעדיין יכול לזכות ל"כתרה של תורה" אם אכן לא יאבד יותר שום לילה מלילותיו.
והתנא רבי עקיבא יוכיח זאת, שכן התחיל ללמוד רק בגיל ארבעים (כמבואר באדר"נ פ"ו ב'), ולא יעלה על הדעת לומר שלא זכה ל"כתרה של תורה", בפרט להמבואר במנחות (דף כט:) שאמר משרע"ה לפני הקב"ה "רבש"ע, יש לך אדם כזה [כר"ע] ואתה נותן תורה על ידי".