במסכת סנהדרין דף ל"ו למדנו שאין מושיבים בסנהדרין זקן, סריס ומי שאין לו בנים. רבי יהודה מוסיף אף אכזרי. הראשונים הסבירו שטעם פסילה זו נעוץ בחוסר רחמנות, תנאי הכרחי לדון דיני נפשות. רש"י מבהיר שזקן "שכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני". גם הרשב"א קושר פסול זה ל"סיבת האכזריות". לעומתם ר' מאיר הלוי אבולעפיה גורס ש"זקן לפי שדעתו קצרה עליו ואינו רחמני, וכן הסריס" – כלומר, הפסול נובע מטבע הזקנה ולא רק משכחת צער גידול בנים.
הרמב"ם, בניסוחו, מדגיש הבדלי אופי: "אין מעמידים בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהם אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהא רחמן". לדעתו, זקן אכזרי מטבעו בעוד חסר בנים חסר רחמנות.
הבדל משמעותי בין לשון הגמרא ("זקן") ולשון הרמב"ם ("זקן מופלג בשנים") מעורר תהייה. הרמב"ם עצמו מבקש "שיהיו כולן בעלי שיבה", דרישה הסותרת לכאורה פסול זקן. גם בגמרא נאמר: "אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה". הלחם משנה מיישב סתירה זו: הרמב"ם מתייחס ל"זקן מופלג בשנים", מעבר לגיל השיבה.
מהו גיל זה? מסכת אבות (ה, כא) ושולחן ערוך (יורה דעה, רמ"ד) קובעים שגיל שיבה הוא שבעים שנה. סביר אפוא שהרמב"ם מתכוון לשמונים-תשעים שנה.
רוב רבני דורנו סוברים שמגבלה זו אינה חלה על דיני ממונות. לפיכך, זקן יפסל מלדון דיני נפשות אך יוכל לדון דיני ממונות במסגרת הסנהדרין. מקור לדין זה נלמד מדין המסית.
ספר דברים (י"ג, ט') מצווה להמית מסית המדיח לעבודה זרה, לאחר משפט בסנהדרין, ללא רחמים: "לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו". מפסוק זה ("לא תחמול") לומדת הגמרא שעקרון דין המסית הוא דיינים ללא רחמים. מכאן, שביֶתר דיני נפשות יש מצוה לרחם, ומכאן פסול חסר רחמנות.
הזקן, למרות פסילתו מדיני נפשות, יוכל לדון דיני ממונות. הדברים מדגישים כי מדובר בהעברה מתפקיד אחד לתפקיד אחר, ולא בפרישה מוחלטת.
| מקורות קובץ אסיא