נושא בדף היומי - בבא בתרא דף קמט | האם ‘‘קניין אודיתא’’ יועיל למכור חמץ לגוי?

קניין בהודאה שימש גם כצד בדיון הלכתי מרתק. בימים ההם כומר זדוני גזר איסור על רכישת חמץ מיהודים בערב פסח. הגאון רבי מאיר אריק הציע להשתמש בקניין אודיתא כפתרון לבעיה זו: כיצד?

היהודים יודו שהחמץ שייך לגויים, ובכך יעבירו את הבעלות עליהם מבלי ידיעתם. הדילמה המרכזית שעולה היא האם קניין אודיתא תקף במקרה זה? התשובה לשאלה זו תלויה במחלוקת הלכתית עמוקה לגבי מהות הקניין:

'קניין אודיתא' - שני צדדים במהות הקניין

יש הסוברים שקניין אודיתא הוא קניין גמור, ככל הקניינים. לפי גישה זו, עצם אמירת בעל החפץ "חפץ זה שייך לפלוני" מעידה על גמירות דעתו המלאה להקנות חפץ זה לאותו פלוני. ברגע ההודאה, הופך המקבל לבעל החפץ לכל דבר ועניין. דעות אלו נתמכות על ידי "שיטה מקובצת", תוספות הרא"ש, "קצות החושן", תוספות בבלי, "נודע ביהודה", ריטב"א, שו"ת הרשב"א ו"אמרי בינה".

לעומת גישה זו, יש הסוברים שקניין אודיתא אינו קניין גמור, אלא רק יוצר התחייבות מצד המודה להעביר את החפץ. לפי דעה זו, אין החפץ עובר לבעלותו של המקבל באופן מיידי, אלא המקבל רשאי לתבעו בבית דין על סמך הודאתו של בעל החפץ. חלק מהסוברים שאודיתא מועיל רק בשכיב מרע ולא נחשב קניין גמור, אך דעת רוב הפוסקים היא שקניין זה מועיל גם בבריא.

אם כן, במקרה של היהודים והחמץ, אם נקבל את הדעה שקניין אודיתא הוא קניין גמור, אזי קניין אודיתא יהיה פתרון תקף להעברת החמץ לנכרים.

אך אם נקבל את הדעה שקניין אודיתא אינו קניין גמור, פתרון זה לא יהיה יעיל, שכן הגויים לא יתבעו את החמץ כי יחששו מהכומר.