בימים אלו לומדי הדף היומי עוסקים בסוגיית הקניינים- כאשר אנו מעברים בעלות מחפץ לחפץ כיצד הדבר נשעה. בדף פה עוסקת הגמרא בדין מעניין שכליו של אדם יכולים לקנות עבורו.
"א"ר אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו" (רוצה לומר, חוץ מרה"ר ומחצר שאינה של שניהם).
דין מחודש זה שגם כליו של אדם יכולים לשמש עבורו ככח קנייה. מבואר ברמב"ן (בבא מציעא ט: ד"ה אמר רבא) לשיטתו הקניין בכלים נלמד ש"משום חצר איתרבאי כלי",
כלומר, חצרו של אדם היא רשותו הפרטית וגבולותיה עשויים לשמש לו לקניית דברים וכך גם כליו הם בדומה לחצרו גם הם קונים בעבורו.
חצר מהלכת – יש דבר כזה
על ההקשר בין חצר לכלים לכח קניין אנו מוצאים בדברי הגמרא בבא מציעא ט: שם היא מקשה על דברי רבא, שאומר שחצר מהלכת לא קונה לבעליה
שאולת הגמרא והרי אשה ש"היתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה" – מגורשת.
הרי לנו שקניין הכלים הוא כקניין חצר גופא, חצר נייחת וחצר (כלים) ניידת.
הכלים שלי אצלך
יתרון מעניין יש לכלים על חצר בדין קניין. בדף היומי ב"ב (פה) הגמרא בבבא בתרא פה: מביאה ראייה שכלי לוקח קונים ברשות מוכר מכך שניתן לגרש אשה בצורה זו.
וחידש בקצות החושן (סימן ר' ס"ק ה') שדי בהכנסת הגט לרשותה, בלא שיקנה לאשה את הגט שנאמר "ונתן בידה" (דברים כ"ד, א) ודיו.