דף ע"ט.
מעילה בדברים שנמצאים בתוך הדבר שהקדיש
באלו דברים יש דין מעילה- כל דבר שהוא ראוי רק למזבח כגון שוב וכבש ועז תמימים (שהמקדישם לבדק הבית עובר בעשה) או תורים ובני יונה סולת ולבונה יין ושמן, או שהוא ראוי רק לבדק הבית כגון זהב וכסף ואבנים יקרות וכדו', או שאינם ראויים לא לזה ולא לזה כגון חלב וגבינה וכדו', שמוכרם ולקח בדמיהם צרכי מזבח או צרכי בדק הבית כפי שפירש בשעת הקדש, וג' סוגי הקדש אלו נימנו מהחמור לקל יותר, ומ"מ בכולם יש בהם דין מעילה. ומים ראויים רק לבדק הבית לעשות טיט, אבל לניסוך המים פסולים מים מכונסים, ולהדיח קרבנות בעינן דווקא מים מאמת המים שבעזרה. וזבל אינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. ויונים ראוים רק למזבח, ושובך לא הוקדש אלא לדמיו, דאם יעקרנו וישקענו בבנין זהו הפסד גדול. ופירות אינם ראויים למזבח דכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו' ", ולבנין נמי לא חזו, וביכורים הם לכהן כמו תרומה, אלא הפירות נמכרים. ועשבים נמי לא חזו לא למזבח ולא לבדק הבית.
ודין מעילה במחובר לקרקע הוא בנהנה שוה פרוטה אע"פ שלא פגם להקדש, ובתלוש יש מעילה רק אם פגם, ובבור לרשב"ם איכא מעילה אם הניח חפציו בבור, והתוס' כתבו שאין מעילה במחובר, אלא איירי שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה.
ולענין מעילה במה שבתוכם- אם הקדיש אשפה מלאה זבל או שובך מלא יונים או שדה מלאה עשבים או אילן שעליו פירות, ולא הזכיר אלא אותם ולא את מה שבתוכם, יש מעילה גם במה שבתוכם, אבל אם הדברים באו לתוכם אחרי ההקדש, לר"י אין מועלין במה שבתוכם דס"ל שאין מעילה בגידולים, שאף שקרקע ההקדש גרמה להם לגדול, מ"מ אין ממשות הקדש מעורבת בהם, רשב"ם, וכתבו התוס' שחצר הקדש לא קונה, דחצר משום יד איתרבאי ולא מצינו יד להקדש, ולרבי יוסי בשדה ואילן מועלים אף במה שגדל אחרי ההקדש.
דף ע"ט:
ובברייתא נחלקו בזה ת"ק ורבי אלעזר ברבי שמעון, לרבה נחלקו דווקא בשדה ואילן וכמחלוקת ר"י ורבי יוסי. ולאביי בשדה ואילן לכו"ע מועלים במה שבתוכם, והמחלוקת היא בבור ושובך, ראבר"ש סובר כר"מ שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ועל כן אף אם הגיעו אח"כ הם בכלל ההקדש, אמנם איירי דווקא בעבידי דאתו, כגון מים הבאים דרך חצירו לבור שהבור עשוי במקום מדרון, או יונים הבאים דרך שובכו לשובך שהנולדים יבואו לשובך ריקן זה (אבל בשובך של אחרים יכולים לעכב שלא יבואו לשובכו. וכתבו התוס' שאף שאין גזל בשובך אלא מפני דרכי שלום, מ"מ בביצים ואפרוחים זוכה מן התורה), ולת"ק אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכן נחלקו כשהקדישם מלאים בהקדישם סתם, דראבר"ש סובר כאביו שהמקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב, דבעין רעה מקדיש, דס"ל שדנים דין גבוה מדין הדיוט שבעין יפה נותן (ואמנם לגבי מים שהגיעו אח"כ הם קדושים, דאדם מקנה דבשלב"ל, ולא שייך עין רעה במים שהגיעו אח"כ), ורבנן ס"ל דבעין יפה מקדיש, או דס"ל כרבי נתן וממילא כמו שבהדיוט המוכר בור לא מכר מימיו (ודלא כתנא דמתני') ה"ה בהקדש לא הקדיש את המים
מה נחשב עבידי דאתו- מבואר בסוגין שאף לר"מ אין אדם מקנה דשלב"ל אלא בעבידי דאתו. והקשו התוס' שהרי ר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל איירי באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר, ומי יודע אם ישחררנו רבו. וביאר רבינו שמואל דאיירי בהבטיחו רבו לשחררו. ולריב"ן איירי בחציו עבד וחציו בן חורין או חציה שפחה וחציה בת חורין דכפוין את האדון לשחררם, ובלאחר שימות בעלך או אחותך איירי בגוססים או בחולה וזקן, ולאחר חליצה הרי מצות חליצה קודמת למצות יבום, אי נמי באלו שחולצות ולא מתייבמות. ושיטת רבי אליעזר מפליר"א שאם הגוף בעולם ורק אינו ראוי לקנין הוי כעבידי דאתו, ואמנם מים אף שהם בעולם לא נחשב עבידי דאתו כיון שאינם לפנינו. ועוד י"ל דאם יש רק מי יימר אחד חשיב עבידי דאתו, ורק בכפל שצריך גם שתיגנב וגם שימצא הגנב וכו' לא חשיב עבידי דאתו. ור"י מפרש שכוונת הגמ' מי יימר דאתו, היינו שלא יזכה בהם, ועל זה משני שיעברו דרך רשותו ויזכה בהם, ולרשב"א י"ל שהקדיש ע"מ שישאר לו כח זכיה בבור ובשובך לזכות במים וביונים לצורך ההקדש.