לומדי הדף היומי עסקו השבוע בסוגיות שונות בנושא דיינים אחד הדינים המעניינים עסק באדם שגנב ס"ת מעיר אחת בה מתגוררים הדיינים. הרי שאותם דיינים נוגעים בדבר ופסולים מלדון בו?
הסיבה פשוטה, היות שלספר תורה של ציבור לכל אחד יש בו חלק הרי הדיינים דנן יש להם קרבה ממונית. אך הגמרא מוספיה שגם לו יצויר והדיינים יוותרו על חלקם מן הספר תורה הרי שעדיין הם פסולים מלדון, היות שיש להם הנאה מקריאת התורה בספר הנ"ל ושוב הם נוגעים בדבר.
ואם תאמר?
וכאן ישאל השאול והרי שנינו 'שהנאה מדבר מצווה אינה הנאה'. 'ומצוות לאו ליהנות נתנו'.
ומכאן גזרו חז"ל שהדלקת נרות מצווה מותרים בשמן ערלה שבדרך כלל חל עליהם איסור הנאה, אך לצורך מצווה מותרים בשימוש כי מצוות לאו ליהנות נתנו. א"כ גם גם הדיינים אין להם הנאה מקריאת ספר התורה שהוא מצווה לכל דבר ועניין. ומדוע היו פסולים מלדון את הרב הגנב שליט"א?
במפרשים מנסים ליישב קושיא זו בכך, אמת, מצוות לאו ליהנות נתנו, אך על דיין להתרחק ת"ק פרסה מכל שמץ נגיעה והחמירו עליו גם בהנאות של דבר מצווה. ויש שחלקו וסברו שמלבד נגיעת ממון אין עוד סיבה לפסול דיינים מחמת הנאה.
ההסבר של הט"ז
יש מהאחרונים שביארו את הסוגייה הנ"ל מדברי הט"ז (יו"ד סי' רכ"א) המחלק בין מצוות תלמוד תורה ליתר המצוות. לדבריו דין "מצוות לאו ליהנות ניתנו" אינו חל על מצוות תלמוד תורה, שהנאה ועונג מלימוד תורה הוא חלק מהותי מן המצווה עצמה ואכן יש הנאה בלימוד התורה. ולכן גם הדיינים כאן הרי שיש להם הנאה מקריאת התורה שנחשבת כלימוד תורה ולכן הם פסולים מלדון בו.
טל תחיה
וכמו כל דרשן שמדבר על תענוג בלימוד התורה יש לציין בדברי האגלי טל (הרבי מסוכטשוב זצ"ל) שכתב בהקמה לספרו הנודע:
"מידי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל ואמרו כי המתענג בלימודו אין זה כל כך לימוד לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג... ובאמת זו טעות מפורסמת, ואדרבה, כי זה עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי התורה נבלעין בדמו".
מעשה בני אנשים
המשנה בנדרים (מח ע"א) עוסקת בשני אנשים שנדרו שלא ליהנות זה מזה, וקובעת שאסור להם להשתמש זה בספריו של זה. הראשונים התקשו בהבנת קביעה זו, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו רבנו אברהם מן ההר (ד"ה ספרים), בפירושו לסוגיה, מסביר היטב את דברי המשנה כפי שהיא לפנינו:
"דלא שייך טעמא ד'מצוות לאו ליהנות' אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו, אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו.