אלא שקבען בשעת נדר אבל בשעת הפרשה לא {דברים כג-כד} כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת איתמר נמי אמר רבי אחא בר חנינא אמר ר´ אסי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שקבען בשעת נדר אבל בשעת הפרשה לא כאשר נדרת ולא כאשר הפרשת:
מתני´ האומר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סולת בלא שמן ובלא לבונה יביא שמן ולבונה חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין:
גמ´ אמאי נדר ופתחו עמו הוא אמר חזקיה הא מני בית שמאי היא דאמרי תפוס לשון ראשון דתנן הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב´´ש אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר ר´ יוחנן אמר אפי´ תימא בית הלל באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך לא הייתי נודר כך אלא כך אמר חזקיה לא שנו אלא דאמר מנחה מן השעורים אבל אמר מנחה מן העדשים לא מכדי חזקיה כמאן אמר לשמעתיה כבית שמאי ובית שמאי משום תפוס לשון ראשון הוא מה לי מן השעורין מה לי מן העדשים הדר ביה ומאי טעמא הדר ביה אמר רבא מתני´ קשיתי´ מאי איריא דתני מנחה מן השעורים ליתני מן העדשים אלא שמע מינה משום דטעי הוא בשעורים טעי בעדשים לא טעי ורבי יוחנן אמר אפילו מן העדשים מכדי ר´ יוחנן כמאן אמרה לשמעתיה כבית הלל וב´´ה משום דטעי הוא בשעורין טעי בעדשים לא טעי לדבריו דחזקיה קאמר ליה את מאי טעמא הדרת בך משום דלא קתני מן העדשים דלמא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מן העדשים דאיכא למימר מהדר הוא דהדר ביה ותפוס לשון ראשון אלא אפי´ מן השעורין נמי דאיכא למימר מיטעא הוא דקא טעי אפי´ הכי תפוס לשון ראשון
רש"י
אלא שקבען בשעת נדר. הרי עלי להביא את זו במחבת: אבל בשעת הפרשה. דבשעת נדר אמר הרי עלי מנחה סתם ובשעת הפרשה קבעה ואמר זו אביא לשם נדר במחבת: לא אמר כלום. לא מיפסלא: מאי טעמא כאשר נדרת. כתיב כמו שאמרת בשעת נדר קיים דבריך ולא כאשר הפרשת דבשעת הפרשה לא קבעה: אמאי. מחוייב לאתויי מן החטים: נדר ופתחו עמו הוא. עם הנדר אמר פתח שמתחרט בו דכיון דאמר מן השעורים אמרי´ דאין בדעתו להביא כלום דאדם יודע שאין מנחה מן השעורים: תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר הרי עלי מנחה איחייב במנחה הוגנת: גרוגרות ודבילה. לא שייכא בהו נזירות: הרי זה נזיר. מן היין דתפוס לשון ראשון: הדר ביה חזקיה משמעתא. דלעיל ומודה דטעמא במתני´ באומר לא הייתי יודע כו´: בשעורין איכא למימר דטעי. משום דיחיד מביא מנחת קנאות מן השעורים אבל בעדשים ליכא למימר דטעי הלכך פתחו עמו הוא דלא נתכוין להביא כלום: כמאן אמרה לשמעתיה. כלומר כמאן אוקמא למתניתין לעיל כבית הלל: בעדשים לא טעי. וליכא למימר אילו הייתי יודע דהא ודאי ידע שאין מנחה של עדשים ולאו למידי איכוין: לדבריו דחזקיה. דאוקמא מעיקרא כבית שמאי קאמר ליה רבי יוחנן דאפילו מן העדשים תפוס לשון ראשון וליה לא סבירא ליה משום דר´ יוחנן אוקי טעמא דמתני´ משום דטעי דאיכא למימר אילו הייתי יודע כו´ אבל בעדשים לא טעי דמעיקרא לאו למידי איכוין: את מאי טעמא הדרת בך. לדידך איכא לתרוצי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עדשים דכיון דקי´´ל תפוס לשון ראשון דחייב דכיון דלא טעו בהו אינשי איכא למימר מעיקרא כי אמר למנחה גמורה איכוין ובעא למיהדר ביה וסבר אימא מידי דלא חזי להקרבה ונקט עדשים הלכך חייב דלא מצי מהדר ביה אבל שעורים דאיכא למימר כיון דטעו בהו אינשי אימא מעיקרא לאו למנחה איכוין אלא למנחת שעורים ממש כדפריש וכיון דאין מנחה באה שעורים ליפטר דודאי מצי אמר אילו הייתי יודע דסופי להביא חטים לא הייתי נודר כל עיקר קמשמע לן:
תוספות
הקדש ולכך מצי למיהדר תוך כדי דיבור וי´´ל דלמ´´ד אין פותחין בחרטה נקט טעמא דב´´ה דסבר כר´´ש וטעמא דב´´ש נקט לשנויי אפי´ למ´´ד פותחין דלמ´´ד אין פותחין לא הוי צריך לפרושי טעמא דב´´ש משום דאין שאלה להקדש ועוד יש לפרש דניחא ליה לפרושי טעמא דבית הלל כר´´ש משום דהיינו נמי טעמא דב´´ש לר´ יהודה דקתני סיפא אמר רבי יהודה אף כשאמרו ב´´ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן פירוש כשבדקנוהו אח´´כ למאי נתכוון אמר להיות מן הגרוגרות עלי נתכוונתי אז הוא נדור מן הגרוגרות כאילו אמר גרוגרות ודבילה עלי קרבן ואין זה דברים שבלב שלבו אינו משונה ממה שבפיו דהוצאת פיו לא משמע נזירות אבל לרבנן כי אמר הכי הוי נזיר דהוצאת פיו משמע להו לשון נזירות כדמפרש להו בגמ´ דגרוגרות ודבילה לא פתח נדרו הוא ונזיר הוי ולא נדור הוי אפי´ נתכוין לומר קרבן עלי דהא לרבי מאיר לא הוי נדור לבית שמאי וכי פליגי ר´ יהודה ותנא קמא אליבא דב´´ש פליגי ולא לבית הלל והשתא לבית שמאי כיון דאמרי אין שאלה בהקדש אמאי לא הוי נזיר אלא סבירא ליה לרבי יהודה כרבי שמעון דלא נדר כדרך הנודרים ולהכי אמר טעמא דבית הלל בהכי דהוי השתא חד טעמא לתרוייהו ומיהו קשה לפי´ זה דשמעי´ ליה לרבי יהודה בסוף פ´´ב דזבחים (דף ל.) דאית ליה תפוס לשון ראשון ולקמן מפרש טעמא דר´ שמעון משום דבשיטת ר´ יוסי אמרה דאף בגמר דבריו אדם נתפס ובמקום שנהגו נמי אמר ר´´ש סבר לה כר´ יוסי ואם תאמר דהשתא אמר לבית שמאי דאין שאלה בהקדש וכן מוכח בפ´ נערה המאורסה (נדרים דף עח.) ובפרק יש נוחלין (ב´´ב דף קכ:) ואילו בפ´ בית שמאי (נזיר דף לא:) תנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר נשאל לחכם והתירו (מונה משעה שנדר ואם) היתה לו בהמה [מופרשת] תצא ותרעה אמרו להם ב´´ה לב´´ש ואי אתם מודים [בזה] שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר משמע שגם ב´´ש מודים לב´´ה דיכול חכם להתיר וי´´ל דנשאל לחכם דהתם היינו לידע אם בלשון נזירות נדר או לא ולהכי נקט לשון ואסרו שאמרו לו יש בלשון הזה לשון נזירות ולהכי איצטריך לי´ למימר כשאסרו דמונה משעה שנדר דלא תימא עד שידע שהוא נזיר לא יתחיל למנות ומיהו אין מזה ראיה דאיצטריך ליה לאשמועינן אע´´פ שעבר ושתה יין בימי נזירותו אפילו הכי עולין לימי המנין כדמוכח התם בגמ´ וא´´ת מאחר דמפרשי טעמא דב´´ש משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר היה בדעתו לגמור ולפרש מן היין אם כן קשה אמאי איצטריך למימר טעמא דב´´ה משום דסברי כרבי שמעון לימא דקסברי אדם מוציא דבריו לבטלה ועוד קשה אטו רבנן דר´´ש דאמרי יביא מן החטין מי סברי לה כב´´ש דאמרי מן הגרוגרות הוי נזיר וכי תימא ב´´ש תנו לה כדקאמר חזקיה ב´´ש היא אכתי קשה מר´ יוסי בפ´ מקום שנהגו (פסחים נג.) דאמרי´ לא סבר לה כר´´ש מי קא רבי יוסי כב´´ש וי´´ל דרוצה ליישב דברי ב´´ה ככולי עלמא אפי´ כמאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והא דקאמר סברי לה כרבי שמעון לאו משום דפליג ארבנן דר´ שמעון לענין מנחה אלא כלומר גבי נזיר הוי מסקי טעמייהו כר´ שמעון גבי מנחות ומיהו רבנן גופייהו מודו גבי גרוגרות דלא הוי נזיר דדוקא גבי מנחה יביא מן החטין משום דשעורין שייכי גבי מנחה כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא איכוין אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו לנזירות כלל ולחזקיה דמדמי מנחה ונזירות אהדדי ההיא דמקום שנהגו דרבי יוסי לא סבר לה כרבי שמעון לאו ארבי שמעון דפירקין קאמר אלא אההוא דלקמן בפרק הרי עלי עשרון (דף קט.) דתנן הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו יצא רבי שמעון אומר אין זו עולה דטעמא משום דלא התנדב כדרך המתנדבים וההיא דתודוס איש רומי דפרק מקום שנהגו (שם דף נג:) דמיא לה אבל גבי מנחה מן השעורים מודה דפטור כרבי שמעון דהיינו טעמא משום דגבי עולה כי אמר הרי עלי עולה שייך בקדושתה וכי אמר אחר כך להקריב בבית חוניו מכל מקום קדושה היא וכיון דחל עליה הקדש תו לא פקע אבל מנחה מן השעורים לא קיבל עליו מנחה מן החטין ומודה רבי יוסי דפטור: הריני נזיר מן הגרוגרות. בתוספתא (רפ´´ב דנזירות) תניא [כינויי] כינויים בית שמאי אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר ואיזו כינויי כינויים האומר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ותימה מה שייכא הכא ורבינו תם פירש דבירושלמי מפרש דקרו אינשי לגרוגרות תירוש פי´ כששואלין אותו אומר כך היה בלבי לשון רבינו תם:
עמוד ב´:
אמר זעירי לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא יתיב רב נחמן וקאמר לה להא שמעתא איתיביה רבא לרב נחמן קמח יביא סולת לאו דלא אמר מנחה לא דאמר מנחה בלא שמן ולבונה יביא שמן ולבונה מאי לאו דלא אמר מנחה לא דאמר מנחה חצי עשרון יביא עשרון שלם מאי לאו דלא אמר מנחה לא דאמר מנחה אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה יביא שנים כיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון לא כלום קאמר הוא לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דכיון דאמר מנחה איחייב ליה בעשרון כי אמר חצי עשרון ולא כלום קאמר כי הדר אמר עשרון מייתי עשרון אחרינא אי הכי רבי שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין אמאי אמר רבא ר´ שמעון בשיטת ר´ יוסי אמרה דאמר [אף] בגמר דבריו אדם מתפיס:
מתני´ מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד (אם אמר הרי עלי ששים עשרון מביא בכלי אחד) אם אמר הרי עלי ס´´א מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד שכן הציבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד דיו ליחיד שהוא פחות מן הציבור אחד אמר ר´´ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה אלא עד ששים יכולין ליבלל אמרו לו ששים נבללין וששים ואחד אין נבללין אמר להם כל מדות חכמים כן בארבעים סאה הוא טובל ובארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול בהן:
גמ´ שאיל שאילה למעלה מרבי יהודה בר אילעאי מנין לאומר הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד פתח רבי יהודה בר אילעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר שכן מצינו ציבור מביאין ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד דיו ליחיד . שיפחות מן הציבור אחד א´´ל ר´´ש והלא אלו פרים ואילים ואלו כבשים אלו בלילתן עבה ואלו בלילתן רכה אלו בלילתן שחרית ואלו בלילתן בין הערבים ואין נבללין מזה על זה אמרו לו אמור אתה אמר להם הרי הוא אומר {ויקרא ז-י} וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה כבר אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להיבלל א´´ל בששים נבללין בששים ואחד אין נבללין אמר לו כל מדת חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין שלשה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס וכי אין נבללין מאי הוי והא תנן אם לא בלל כשר אמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אמר רבי ביבי אמר רבי יהושע בן לוי מעשה בפרדה אחת של בית רבי שמתה ושיערו חכמים את דמה ברביעית מתיב רבי יצחק בר ביסנא העיד רבי יהושע ורבי יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור ואמר רבי יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיאות לאריות באיסטריא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם ולא אמרו להם דבר אישתיק אמר ליה ר´ זריקא מאי טעמא לא קא מהדר מר אמר ליה היכי אהדר ליה דאמר רבי חנין {דברים כח-סו} והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת ואל תאמן בחייך זה הסומך על הפלטר
רש"י
לא שנו. דתפוס לשון ראשון אלא דאמר מנחה מן השעורים דאיכא למימר כיון דאמר מנחה למנחה גמורה קמכוין אבל אמר מנחת שעורים מנחה אשעורים קאי ופטור דליכא למימר תפוס לשון ראשון. ל´´א אבל לא אמר מנחה לא אלא הרי עלי שעורים פטור דודאי לשעורים איכוון: מאי לאו דלא אמר מנחה. אלא הרי עלי קמח אפי´ הכי חייב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה: כי אמר חצי עשרון לא אמר כלום. ולייתי חד עשרון ותו לא: אי הכי רבי שמעון פוטר כו´. כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים: ה´´ג אף בגמר דבריו אדם נתפס. דלא אזלינן בתר לשון ראשון לחודיה ולא בתר אחרון לחודיה אלא בתר כולהו וזה שאמר מנחה חצי עשרון ועשרון פירושי קמפרש מנחה של חצי עשרון ועשרון והיינו שלא כדרך המתנדבים ובשיטת רבי יוסי אמרו: מתני´ ה´´ג שכן מצינו שהציבור מביא וכו´. לי´´ג פרים ל´´ט עשרונים שלשה עשרונים לפר ולי´´ד כבשים י´´ד עשרונים הרי נ´´ג ולשני אילים ד´ עשרונים הרי נ´´ז ולשני תמידין שנים ולשני כבשי מוסף דשבת שנים הרי ס´´א: אמר ליה ר´ שמעון. וכי אותן ס´´א עשרונים בכלי אחד היו: והלא אלו לפרים ואלו לכבשים. ואי מערב להו מיפסלי שמנחת פרים בלילתה עבה שני לוגין לעשרון חצי הין לג´ עשרונים ומנחת כבשים בלילתה רכה רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגין והן בולעות זו מזו ונמצאת זו חסירה וזו יתירה: אלא. מפני מה אין מביא יחיד ששים וא´ עשרון בכלי אחד דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד בלוג אחד ואליבא דרבי אליעזר בן יעקב נקט לה בפ´ שתי מדות (לעיל פח.) אפי´ מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה: בששים ואחד אין נבללין. בתמיה: גמ´ ראש המדברים בכל מקום. קרי ליה הכי משום מעשה דמערה במסכת שבת (דף לג:): כל הראוי לבילה. כגון ששים עשרונים ראוים ליבלל מלוג: אין בילה מעכבת. דאפי´ לא בלל כשר: בילה מעכבת בו. דבעינן שיהא ראוי ליבלל: ושיערו חכמים את דמה. שיצא ממנה: ברביעית. לידע אם יש בו רביעית יפרשו ממנה כנבילה ואיידי דאיירי לעיל בשיעורים כל מדת חכמים כך הם נקט נמי להאי דשיעורא דרבנן היא רביעית דם יכול לקרוש ולעמוד על כזית: והיו נוחרין ערודיאות לאריות. ערודי היער היו נוחרין לצורך האריות: הלוקח תבואה משנה לשנה. שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה: הפלטר. נחתום:
תוספות
לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ואית דגרסי אבל אמר מנחת פירוש משום דמנחת דבוק לשעורין ולא שייך כלל גבי בלא שמן ולבונה: מאי לאו דלא אמר מנחה. וכגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך כו´: אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה כו´. בשלמא אי לא אמר מנחה מייתי תרי באומר אילו הייתי יודע אלא כיון דאמר מנחת עשרון ומחצה אמאי מביא תרי הא אמרת דהיכא דלא אמר מנחה אין כלום ואם כן משום אותו חצי עשרון לא לייתי כלום: אי הכי רבי שמעון פוטר כו´. כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים כך פירש בקונטרס וקשה הא אוקימנא לעיל רבנן כבית שמאי דתפוס לשון ראשון אם כן ר´ שמעון דקאי כבית הלל לית ליה תפוס לשון ראשון וי´´ל הא אסיקנא לעיל דחזקיה הדר ביה ועוד יש לפרש דקאי אהא דאמרן לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דבשלמא אי אמר עשרון וחצי עשרון אין זה כדרך המתנדבין אבל חצי עשרון ועשרון משמע תרי מילי ולכל הפחות עשרון דקאמר בסוף לייתי ומשני דסבר כר´ יוסי דאמר [אף] בגמר דבריו אדם נתפס בתמורת עולה תמורת שלמים דמשוינן לה חדא דיבורא אע´´ג דמשמע תרי דיבורי מדקאמר תמורת עולה תמורת שלמים ולא קאמר תמורת עולה ושלמים ולא חשבינן ליה כנמלך ה´´נ אע´´ג דמשמע תרי דיבורי משום דאמר חצי עשרון ברישא מכל מקום חשבינן ליה חד דיבורא: והא תנן לא בלל כשר. פירשתי בהקומץ רבה (לעיל יח: ד´´ה כי): מעשה בפרדה אחת של בית רבי. איידי דאיירי בר´ יהודה ראש המדברים על ידי קיסר כדאיתא בפ´ במה מדליקין (שבת דף לג:) מייתי האי עובדא דרבי יהודה מוריינא דבי נשיאה דשמא מינהו קיסר ראש על בית נשיא ובקונט´ פירש משום דאיירי בשיעורין: