שיעור הדף היומי ליום ח סיון, מסכת מנחות דף צג

רש"י

קרבנו. דתלת קרבנו כתיבי בעניינא דשלמים (ויקרא ז) שלשה מינייהו דריש להו התם לדרשא אחרינא ושלשה דריש הכא: ולא הבכור. טעון סמיכה: מעשר. שמקדש לפניו ולאחריו כדאמר (בכורות דף ס.) קרא לתשיעי עשירי וכו': איכא למיפרך. דלא הוו צריכי קראי דאפילו לא מיעט רחמנא מקרבנו לא מצית ילפת משלמים מה לשלמים בדין הוא דטעונים סמיכה שכן טעונין תנופת חזה ושוק תאמר באלו דאין טעונין תנופה ולמה לי קראי: ודאי לא צריכי קראי אלא אסמכתא בעלמא אלא עיקר קראי למה לי הואיל ואסמכתא נינהו: ולא קרבן חבירו. שאין אדם סומך על קרבן חבירו: ולא על קרבן עובד כוכבים. דסמיכה בבעלים בעינן: כל בעלי קרבן. מי שיש לו חלק בקרבן סומך עליו: ורבי חנניה אמר ליה איפכאי. כלומר דאתני יורש סומך ויורש מימר כי היכי דלא תקשה ליה מתניתין: אמר ליה לא צריכת. דמתניתא דתני אינו סומך ואינו מימר רבי יהודה היא: ויליף תחלת הקדש. דהיינו תמורה שמקדישה תחילה מסוף הקדש מסמיכה שהוא סומך בשעת שחיטה דתכף לסמיכה שחיטה: יורש אינו סומך. כדאמר קרבנו ולא קרבן אביו: עובד כוכבים וחבירו מחד קרא נפקא. דזה וזה איננו שלך ותרוייהו מהאי טעמא הוא דסמיכה בבעלי' בעינן: אינו מדבר אלא בלשון זכר. לא יחליפנו ולא ימיר בלשון זכר הוא: מה סופינו. כלומר היאך נרבה את האשה: תלמוד לומר המר ימיר. לרבות את האשה: ורבנן נפקי לאשה מואם: גמ' אתיא סמיכה. לכל קרבן מסמיכה דזקני עדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן (סנהדרין דף יז.) אתך בדומין לך: מעולת ראייה. דהתם כתיב יראה יראה ואמרינן (חגיגה דף ד:) פרט לסומא:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ולא קרבן חבירו. [דלא בעי] סמיכה [בשל חבירו]: כל בעלי קרבן. שאם [היה להם בשותפות] קרבן אחד סומך עליו ולא [מתחייבי לסמוך] כולם: איפכא. אהפך: ה''ג מתניתין ר' יהודה היא: תחלת הקדש. תמורה [השתא] כשממיר הוא תחילה להקדישה: [מסוף הקדש]. סניכה דמה [סמיכה] אין לאחר סמיכה דקסבר אחד [סומך] לכולם: עכו''מ וחבירו. מחד קרא נפקא [דמשלו] ולא השליח בין שלוחו של עכו''ם ובין שלוחו של ישראל: שכל הענין. של תמורה: מה סופינו לרבות. אחר שסופינו לרבות את האשה: מתני' וסמיכה שירי מצוה. דאינו מעכב כפרה: במקום שסומכין שוחטין. באותו מקום ולא יזיזנה [ממקומה]: גמ' מזקני העדה. לאו סומין נינהו כדאמרי' בסנהד' [מקיש] ריבים לנגעים [ועוד] כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקים ממום דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך: מעולת ראייה. דבעי סמיכה התם סומין לא [דכתיב] יראה יראה ואמרי' אבל סומין לא:

תוספות

קראי למה לי. פי' בקונטרס דתלת קרבנו כתיבי בשלמים בויקרא ואם מן הצאן קרבנו אם כבש הוא מקריב קרבנו וסמך ידו על ראש קרבנו ובת''כ משמע דאקרבנו דעז קאי והתם לא כתיבי אלא תרי ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו ושמא וסמך ידו על ראשו חשיב כמו קרבנו: תחלת הקדש מסוף הקדש. תמורה מסמיכה ובנזיר בפרק בית שמאי (דף לא.) חשיב לתמורה סוף הקדש אבל הכא לגבי סמיכה חשיב תחלת הקדש ואית ספרים דגרסי הכא איפכא ובפ' הזהב (ב''מ נה.) נמי קרי תמורה סוף הקדש לגבי חילול: קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים. הא דדרשינן בפרק כל המנחות באות מצה (לעיל סא:) בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין פירשתי שם: לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה. פי' בקונ' אחד סומך על ידי כולן ובריש תמורה (דף ב.) פירש בקונט' דלא סמכי כלל ויש ספרים שכתוב שם מ''ט דלא מייחד קרבן דידהו משמע כפירושו אבל קשה דלקמן אמרי' קרבנו לרבות כל בעלי סמיכה שיכול ומה תנופה שנתרבתה בשחוטין מתמעטה במחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין אין דין שתתמעט במחוברין משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דהוי כתנופה דאחד מניף על ידי כולן וכאן נמי אחד סומך על ידי כולן: מיבעי ליה לרבות את האשה. תימה דבפרק אין מעמידין (ע''ז כז.) שמעינן ליה לר' יהודה גבי המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם ושמא במקום שהפסוק מוכיח לא אמרינן: לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר. בכמה מקומות בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן (סוטה דף כג:) בגניבתו ולא בגניבתה אע''פ שכל הענין אינו מדבר כולו אלא בלשון זכר משום דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קדושין דף לה.) אלא הכא היינו טעמא כדמפרש בריש תמורה (דף ב:) מהו דתימא הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עברה לא תילקי קמ''ל וא''ת ולמה ליה למימר שכל הענין כולו הוה ליה למימר לפי שיש לנו ללמוד תחלת הקדש מסוף הקדש דכי היכי דאינה סומכת אינה ממירה ועוד קשה דנילף סוף הקדש כגון שחיטה מתחילת הקדש כגון סמיכה ונבעי שחיטה בבעלים ומיהו בזה י''ל כדאמר בהקומץ רבה (לעיל יט.) דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים ועוד קשה הא דתנן בריש תמורה (דף ז:) דאין כהנים ממירין בבכור משום דכתיב הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים תיפוק ליה דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דבעלים ועוד קשה דבעי התם בתמורה (דף ב:) עובד כוכבים מהו שימיר נילף מסמיכה דאין עובד כוכבים סומך ויש לומר דדווקא גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפי מהדדי כלל: ורבי יהודה ואם לא דריש. הא דבעלמא דריש ר' יהודה וי''ו פירשתי בסוף התכלת (לעיל נא: ד''ה וי''ו): הכל סומכין. בריש ערכין (דף ב.) אמרי' הכל לאיתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרי' התם בריש תמורה (דף ב.) דהכל לאיתויי יורש ודלא כרבי יהודה וממתני' דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר' יהודה וי''ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא בכך רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע''ג דתני לה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ' נערה (דף מח: ושם) דתנן לעולם היא ברשות האב כו' מפרש בגמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע''ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפרק אע''פ (שם נז.) וכן בריש יבמות (דף ג.) תנן פוטרות משום דאי תנא אוסרת ה''א אוסרת לייבם אבל מיחלץ חלצה אע''ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני' דאפי' חליצה לא בעי כדקתני (שם דף ב.) כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת אלמא דאינך אפי' חליצה לא בעו עוד תנן (שם דף יג:) חלצו בית הלל מכשירין ואי בעיא חליצה אפי' מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ (שם לו:) גבי מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן אינה חולצת שלא תיפסל לו ובריש ברכות (דף ב. ושם) נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ''ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע''פ שהיא משנה במסכת נגעים (פי''ד מ''ג): רב חסדא ורבי יצחק בר אבדימי. כאן ולקמן בפרק שתי הלחם (דף צח.) משמע שהיה חברו של רב חסדא והוא היה

עמוד ב':

דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מציבור ולמאן דיליף מזקני עדה מאי טעמא לא יליף מעולת ראייה דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה לאפוקי עולת ראייה דהיא גופה מעולת נדבה גמרה דתני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא {ויקרא ט-טז} ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה: והעבד והשליח והאשה: תנו רבנן {ויקרא א-ד} ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו כל הני למה לי צריכא אי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי עבד דלאו בר מצות אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופיה דמיא אבל אשתו דכגופיה דמי' אימא תיסמך צריכא: סמיכה שירי מצוה: ת''ר {ויקרא א-ד} וסמך {ויקרא א-ד} ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר {ויקרא יז-יא} כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר ותניא גבי תנופה כי האי גוונא {ויקרא יד-כא} לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר: על הראש: תנו רבנן ידו על הראש ולא ידו על הצואר ידו על הראש ולא ידו על הגביים ידו על הראש ולא ידו על החזה כל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא חד למעוטי צואר דלא קאי בהדי ראשו אבל גבו דקאי להדי ראשו אימא לא צריכא ואי אשמעינן הני תרי משום דלא איתרבי לתנופה אבל חזה דאיתרבי לתנופה אימא לא צריכא איבעיא להו ידו על הצדדין מהו תא שמע דתניא אבא ביראה ברבי אליעזר בן יעקב אומר ידו על ראשו ולא ידו על הצדדין בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ תא שמע ובלבד שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח: ובשתי ידים: מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא {ויקרא טז-כא} וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש שמע ר''ל ואיקפד א''ל אי ס''ד כל היכא דכתיב ידו תרתי נינהו למה לי למכתב ידיו ידיו אקשי ליה עשרים וד' ידיו {ויקרא ז-ל} ידיו תביאנה {דברים לג-ז} ידיו רב לו {בראשית מח-יד} שכל את ידיו אישתיק לבתר דנח דעתיה א''ל מאי טעמא לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי בסמיכה נמי כתיב {במדבר כז-כג} ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו סמיכה דבהמה קאמרי: ובמקום שסומכין שוחטין תכף לסמיכה שחיטה: מאי קאמר הכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה:
מתני' חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה שאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים חומר בתנופה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור

רש"י

דנין קרבן יחיד מיחיד. מעולת ראייה דהוי נמי קרבן יחיד: דנין. סמיכה בקרבן יחיד דכתיב ביה סמיכה בגופיה דכתיב וסמך מפר העלם דבר של ציבור דכתיב ביה סמיכה בגופיה וסמכו זקני העדה (ויקרא ד): לימד על עולת חובה. כגון האי דמילואים ועולת ראייה כמו עולת חובה היא: כל הני למה לי. והנך כולהו מחד ידו ממעטי: ושלוחו של אדם כמותו. דגמרינן (קדושין דף מא:) מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל וגו': (סמיכה שירי מצוה. שאם לא עשאה לא מעכב): כאילו לא כיפר. כאילו לא עשה מצוה מן המובחר כדכתיב (ויקרא א) וסמך ונרצה ואפילו הכי כיפר דכפרה בדם הוא: ולא על הצואר. היינו הגרון בית השחיטה: הגביים. היינו גב: דקאי להדי רישיה. בשוה הראש אימא לא נמעט: על הצדדין. של ראש על הלחיים: מהו שתחוץ. בין ידו לבין הראש: כתיב ידו. חסר: אקפד. על שלא אמרה משמו ואקשי ליה אי ס''ד וכו' למה לי דכתב רחמנא בשום מקום בתורה ידיו מלא לכתוב ידו ומשמע נמי תרי: ידו דסמיכה קאמרי. דמשמע תרי והא לא אשכחן ידיו מלא דסמיכה: סמיכה דבהמה קאמרי. דכל מקום שנאמר ידו משמע תרי: (מאי) קאמר. במקום שסומכין שוחטין כלומר דלאחר שסומכין לאלתר שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה דהכי מסתבר שפיר (ע''א) מאי קאמר דמשמע ליה דבאותו מקום בבהמה שסומכין שם שוחטין והלא אין סמיכה בצואר נ''ל: במקום שסומכין. בעזרה במקום הטבעות דבשעת סמיכה היו ישראל רשאין ליכנס שם:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מעולת נדבה גמרה. דלא כתיב [סמיכה] אלא בעולת [נדבה דכתיב] וסמך ידו על [ראש] העולה וכל התחלת ויקרא [הוא בעולת נדבה] דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע [אם ירצה] להקריב: ויעשה כמשפט. בעולת חובה כתיב בויהי ביום השמיני וההיא עולת חובה היתה דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים וכתיב בסמיכה [תמים:] ידו ולא יד חבירו. אע''ג דאמר לעיל [קרבנו] ולא קרבן חבירו איצטריך ידו דאי לא כתיב ידו הוי אמינא היכא [אימעט] חבירו היכא [דהקריב] בלא ידיעה: שלוחו. של ישראל כמותו ילפינן בפסחים מושחטו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו: שירי מצוה. שלא סמך: כאילו לא כפר. מן המובחר: וכיפר. כפרה כל דהו דכפרה בדם: הצואר. תחת הגרון: הגביים. גבו של בהמה: ראש. כתיבי טובא בה בעולה ושלמים וחטאת: בהדי ראשו. [שיפוע] ראשו כנגד ראשו: הצדדין. צידי הראש מהו: בדבי רבי: מטלית. אם כרך מטלית על ידו וסמך: שלא יהא דבר חוצץ. גבי פרו של אהרן במס' יומא: ידו. בלא יו''ד: שמע ריש לקיש. דלא אמרה משמיה: ואותיב ליה. איהו גופיה: אי ס''ד ידו משמע תרי: למה לי למכתב ידיו. בכל התורה: אקשי ליה עשרים וארבע. אמאי לא כתיב ידו: בתר דנח דעתיה א''ל. אנן בסמיכה ילפינן בבנין אב דמה בשעיר המשתלח כתיב ידו וכתיב שתי אף כל מקום [דכתיב] ידו בסמיכה שתי הויין: מאי קאמר. דלתני תיכף לסמיכה שחיטה ואנא ידענא דבמקום שסומכין שוחטין לפי שתיכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך אהרן וסמיך ליה ושחט: מתני' שאחד מניף לכל החוברים. [שרצו] התנדב קרבן שכל הקרבנות מביאין בשותפות כדאמר בפ' המנחות והנסכים [ואחד] מניף על ידי כולם כדמפרש בגמ': בקרבנות. בחזה ושוק של שלמים: ובקרבנות הצבור. כבשי עצרת:

תוספות

רבו של רבא דאמר רבא בריש יבמות (דף ג.) ובפ' הנשרפין (סנהד' עה:) א''ל רב יצחק בר אבודימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה ועוד אחר היה בימי רבי כדאשכחן בפ' כירה (שבת מ:) דאמר רב יצחק בר אבודימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו' והוא היה רבו של רב דאמר בפ' הספינה (ב''ב פז.) איכא תנא דאתנייה לרב מדות אחוייה לרב יצחק בר אבודימי ורבינו שמואל גריס דאתנייה רב בלא למ''ד כלומר ששנה לו רב במדות ור''ת מייתי ראיה מפרק כל הבשר (חולין קי.) דרבו של רב היה דאמר איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוייה לרב יצחק בר אבודימי ואי אפשר לגרוס שם דאתנייה רב דהוא דקמהדר ליה אני כחל מניקה שניתי לו ויש מפרשים דלו כמו ממנו כדאשכחן במועד קטן (דף כא.) ואם היו רבים צריכין לו: אתיא סמיכה סמיכה מזקני. תימה אם כן ניבעי מנוקים מכל מום ולמאן דיליף מעולת ראייה נמעט סומא באחד מעיניו דפטר ליה מראייה ושאר כל הנהו דפטורים התם ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק לי מהכא: יליף מעולת ראייה. אע''ג דעולת ראייה גופה מעולת נדבה גמרה כדבסמוך וקיימא לן (זבחים דף מט:) דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בג''ש הני מילי היכא דיליף ההיא מילתא גופה אבל הכא ילפינן עולת חובה דטעונה סמיכה מעולת נדבה והדר גמרינן סומא דלא: ידו ולא יד אשתו. מהא דכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו דהוה אמינא תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא וא''ת ולמה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמצות עשה שהזמן גרמא אם תכף לסמיכה שחיטה דאורייתא כדאמר בפ' כל הפסולין (זבחים לג.) דאפילו סמך בסוף הלילה תכף לעמוד השחר צריך לשחוט עדיין את התמיד תחילה שלא יהא דבר קודם לתמיד עוד תנן בפרק ב' דמגילה (דף כ:) כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה דריש בגמרא דכתיב ביום זבחכם ואיתקש סמיכה לשחיטה דכתיב ושחט וסמך: כאילו לא כיפר וכיפר. בפ''ק דזבחים (דף ו.) בעי למידק מהכא דלא מכפר אעשה דלאחר. הפרשה דקאמר מאי לאו כיפר עשה דקודם הפרשה לא כיפר סמיכה דהוה ליה עשה דלאחר הפרשה ואמר רבא עשה דסמיכה קאמרת שאני הכא כיון דכל כמה דלא שחט בעמוד וסמוך קאי אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה חשיב כעשה דלאחר שחיטה אמר ליה רב הונא בר (רבי) יהודה לרבא ואימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא כדתניא והנותר בשמן אשר על כף הכהן כו' ותימה דלא מייתי מברייתא דתנופה דהכא דעל כרחין לא כיפר קמי שמיא קאמר דלא שייך למימר לא כיפר עשה דתנופה היא לאחר זריקה ויש לומר דהך ברייתא מיתניא גבי אשם מצורע בתורת כהנים שטעון תנופה חי ושייך לפרש לא כיפר עשה דתנופה מחיים: ולא ידו על הצואר. לצד הגרון מקום הסימנין ששם קרוי צואר כדתנן בפרק קמא דחולין (דף יט:)