שיעור הדף היומי ליום כ"ז אייר, מסכת מנחות דף פג

בהדיא כתיב אי זבחי שלמי ציבור מרבויא דקראי אתי {במדבר יח-י} בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר (בכהנים) יאכל אותו לימד על זבחי שלמי ציבור שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה תנאי היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא חטאת מה חטאת מקדשה בבלוע אף כל מקדשה בבלוע אשם מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים ודנין אפשר משאי אפשר מלואים מה מלואים מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה אף כל מותריהן בשריפה ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין במתניתא תנא משמיה דר''ע {ויקרא ז-לז} זאת התורה כו' מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע אף כל מקדשת בבלוע ואיצטריך למכתב בחטאת ואיצטריך למכתב במנחה דאי כתב רחמנא במנחה משום דרכיכא בלעה אבל חטאת אימא לא ואי כתב רחמנא בחטאת משום דבשר אגב דשמן קדיר אבל מנחה אימא לא צריכא חטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית אף כל אינו בא אלא מן החולין וביום ובידו הימנית וחטאת גופה מנלן א''ר חסדא דאמר קרא {ויקרא טז-ו/יא/ט/כ ??} והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו לו משלו ולא משל מעשר ביום {ויקרא ז-לח} מביום צוותו נפקא כדי נסבה בידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא דאמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין כדי נסבה אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין ור''ע האי {דברים טז-ב} וזבחת פסח

רש"י

בהדיא כתיב בהו. וזה יהיה לך מקדשי הקדשים מן האש לכל חטאתם ולכל אשמם וסמיך ליה בקדש הקדשים וגו' (במדבר יח): מריבויא דקראי אתי. דיאכל אותו: איכא דמייתי. זבחי שלמי ציבור ממנחה ואיכא דמייתי מרבויא דקרא: חטאת מה חטאת מקדשה בבלוע. דכתיב כל אשר יגע בבשרה (ויקרא ו) ואמרי' (זבחים דף צז:) עד שיבלע בבשרה כגון שהיו שתי חתיכות אחת שלמים ואחת של בשר חטאת ונפל מן החטאת על השלמים ונבלע בה יאכל כחומר שבה ליום ולילה כחטאת: מה אשם אין שפיר ושליא הולד קדוש בהן. כשהן במעיהן: דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. כשיולדו ולא במעי אמן: ודנין אפשר. נקבה דיש בה שליא מאשם זכר דאין לו שליא: מה מילואים מותריהם בשריפה. דכתיב ואם יותר בבשר המילואים מן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש וגו' (שמות כט): ואין מותריהן בעלי חיים בשריפה. דבמילואים לא הפרישו שום בהמה לאחריות ולא היה שם בעלי חיים מותר: אף כל [מותריהן בשריפה] ואין מותריהן בבעלי חיים בשריפה. שאם הפריש ב' חטאות לאחריות ונתכפר באחד מהן אין השני לאיבוד אלא ירעה עד שיסתאב וכו': מה שלמים מפגלים. שהתודה מפגלת את הלחם ומתפגלין עצמן אם חישב בהן דעיקר פיגול בשלמים כתיב אף כל מפגלין כגון זבחי שלמי ציבור מפגלין את שתי הלחם: ור''ע. מפרש לקרא בענינא אחרינא מנחה מה מנחה מקדשת בבלוע דכתיב במנחה כל הנוגע בה יקדש: אי כתב רחמנא במנחה. דמקדשת בבלוע: הוה אמינא משום דרכיכא. שהיא סולת בלעה: אבל חטאת. דלא רכיך אימא לא: קדיר. כורשת''טרייט בלע''ז שנבלע ביותר: אף כל. בין פסח בין תודה אין בא אלא מן החולין ומהכא נפקא ליה לרבי עקיבא: ובידו הימנית. דכתיב בה אצבע וכהונה: מביום צוותו נפקא. חטאת ושאר זבחים: מה אשם עצמותיו מותרין. שהרי בשרו מותר ולא כתיב אשם אלא משום דבעי לפרושי קרא כל חד וחד בפני עצמו והוא הדין דאפי' שאר זבחים עצמותיו מותרין כדאמר במס' פסחים (דף פג.) אבל העצמות וגידין ישרפו לששה עשר ואמרינן הני עצמות היכי דמי אי דלית בהו מוחא לישדינהו אלמא דעצמות מותרין: אף כל. אפילו עולה עצמותיהן מותרין כדאמרינן במסכת זבחים פרשו הן אפילו בראש המזבח ירדו ושריין אפילו לקתתא דסכיני: ור''ע. דמפיק לפסח דבא מן החולין מחטאת: האי וזבחת פסח

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל בהדיא כתיב בהו. בצו את אהרן: אי שלמי צבור. כבשי עצרת: בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר בכהנים יאכל אותו. לעיל מיניה כתיב וזה יהיה לכם מקדש הקדשים מן האש וגו' וכתיב בתרי' בקדש הקדשים תאכלנו דלא צריך דהא בכל הנך דכתיב בקרא דלעיל מיניה בכוליה כתיב זכרים בצו את אהרן ריבויא הוא ללמד על כבשי העצרת דהם נמי נקראו קדשים דכתיב קדש יהי' לה' לכהן: מה חטאת מקדש בבלוע. דאם בלע בשר שלמים מבשר חטאת יש להם דין חטאת ליאכל ליום ולילה כדאמרי' בפסחים כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסלם ואם כשרה יאכל כחמור שבה: אף כל מקדש בבלוע. שאם בלע קרבן קל מן החמור קדוש כמוה או קרבן כשר מן הפסול פסולה כמוהו: מה אשם איו שפיר ושליא קדוש בו. דלעולם לא ימצא באשם שפיר ושליא דכל אשמות זכרים הם: אף כל. קרבנות שמצאו בתוכן שפיר ושליא אינן קדושים דקסבר ולדות קדשים בהוייתן כשנולדים הם קדושים ולא במעי אמן: ודנין אפשר. שאר קרבנות הבאים נקבה ואפשר להיות לה בתוכן שפיר ושליא: משאי אפשר. מאשם דזכר הוא ולהכי נקט לשון בהוייתן משום הא דולדות קדשים קדושים נפקא לן בפרק קמא דבכורות מיהיו לך דכתיב רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות: מה מילואים כו'. דכתיב ואם יותר מבשר מילואים וגו': ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה. שלא מצינו שריפה במילואים אלא בבשר לאחר שחיטה: אף כל. קרבנות: מותריהן. שניתותר חוץ לזמן אכילה לשריפה ואחטאת ואשם איצטריך דאשלמים כתיב שריפה בהדיא: ואין בעלי חיים מותריהן בשריפה. כגון אם הפריש שני קרבנות לאחריות או קרבן מעוברת הוי השני מותר: מה שלמים מפגלין. נסכים כדאמרי' בהקומץ הזבח מפגל את הנסכים: ומתפגלין. הם עצמן: אף כל כו'. ולהכי גמר משלמים דעיקר פיגול בשלמים כתיב: מנחה מקדשת בבלוע. דכתיב ביה נמי כל אשר יגע בהם יקדש ואמרי' בת''כ יכול אפי' לא בלע ת''ל בה עד שיבלע וה''ה נמי דהוה מצי למגמר מחטאת אלא דכולי קרא דריש מכל חד מילתא ומיבעי ליה חטאת לדרשא אחרינא: ואיצטריך למיכתב כו'. דמ שי בבלוע: קדיר. טראשטיש''ט ונכנס הבלוע לתוכו מאד: מה חטאת אינה באה לא מו החולין. כדגמרי' לקמיה: וביום. כדכתיב בפרשת יום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם: ובידו הימנית. דכתיב אצבע וכהונה ואמרי' לקמן כל מקום שנאמר אצבע כו' דגמר מוטבל הכהן אצבעו הימנית בפ''ק: מה אשם עצמותיו מותרים. בעצמות שאין בהם מוח דשריין אפי' לקתא דסכינא ואשם דעצמותיו מותרים שהרי בשרו מותר ואין איסור נותר חל עליהם דאין נותר חל אלא על זבח הראוי לאכילה כדאמרי' בפסחים העצמות והגידין ישרפו לששה עשר והוינן בה אי דלית בהו מוחא לישדינהו אלמא היכא דאין ראוי לאכילה אין נותר חל: אף כל. אפי' עולה אע''ג דכולה כליל עצמותי' מותרים והאי דנקט אשם טפי משום דמכל חד מייתי חדא דרשא ועוד באשם כתיב הוא לאחר הקטרת אימורים ומשמע הוא אשם ולא עצמותיו אשם ומדרשא דחטאת נפקא ליה נמי לר' עקיבא דאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין ועולה ומילואים דריש להו ר''ע כר' אליעזר: ורבי עקיבא. דנפקא ליה כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין מהכא: האי וזבחת פסח. דמתני' מאי דריש ביה:

תוספות

בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר בכהנים יאכל אותו קודש יהיה לימד על זבחי שלמי צבור כו'. האי קרא בפרשת קרח כתיב ואע''ג דזבחי שלמי צבור לא כתיבי התם כיון דכתיב בהאי קרא קדש יהיה לך וגבי כבשי עצרת כתיב בפרשת אמור אל הכהנים קדש יהיו לה' לכהן מסתברא דבדידה מיירי ועוד יש לפרש משום דאיקרו קדש קדשים כדילפינן בפרק איזהו מקומן (זבחים נה.) ובפ''ב דערכין (דף יא:) מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים: איכא דנפקא ליה מהכא כו'. עוד יש תנא שלישי בפרק איזהו מקומן (זבחים נה.) [דאמר] אלא היקשא למאי אתא מה חטאת לזכרי כהונה אף שלמי צבור לזכרי כהונה והא דלא מייתי ליה הכא משום דסוגיא דשמעתא היא ולא משכחת ליה ברייתא בהדיא: מה חטאת מקדשה בבלוע. הא דאמרי' בפרק גיד הנשה (חולין צח:) לא נצרכה [אלא] לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי [ופריך] וליגמר מיניה גלי רחמנא גבי חטאת וכל אשר יגע בבשרה יקדש כו' ומשמע דשאר קדשים פשיטא ליה דילפינן מחטאת היינו מהיקשא דהכא: אף כל שאין שפיר ושליא קדוש כו'. פירש בקונט' בזבחים ואין חלב ושתי הכליות של שליל שבמעיהן קריבין ומעולה לא הוה ליה למילף דכליל הוא אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו לא מצי למימר דלא לעולות מדמית להו שהרי אף שאר הבשר אינו קרב. וולדות בהמות קדשים בהוייתן הם קדושים כשנולדו הם קדושים ולא במעי אמן דגמרי מאשם וכן משמע בפרק כיצד מערימין (תמורה כה:) דלמאן דאית ליה בהוייתן הן קדושים הן עצמן חולין במעי אמן והא דתניא בריש בהמה המקשה (חולין עה.) מה חלב ושתי כליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל דמשמע דקדוש כשאר בשר בר מהקרבה ההוא תנא סבר במעי אמן הן קדושים ולכך איצטריך קרא למעט חלב ושתי כליות: מה שלמים מפגלין כו'. בסוף פרק שני דזבחים (דף כח:) איכא תנא דדריש לה מדכתיב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו מה שלמים מפגלין ומתפגלין כו' וכן בפרק ב''ש (שם דף מד.) דריש לה נמי מהאי קרא מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח מפגלין ומתפגלין כו' פירש בקונטרס מפגלין את הנסכים אם חישב בזבח ובחנם דחק דהוה מצי למימר שהדם מפגל את הבשר ובשר עצמו מתפגל: מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כו'. תרתי דריש מחטאת דכבר דריש נמי מה חטאת בבלוע מקדשת: כדי נסבה. בסוף דם חטאת (זבחים דף צה. ושם) מסיק ואיבעית אימא סבר לה כר''ש דאמר אצבע לא בעיא כהונה כהונה בעיא אצבע אבל בפ''ק דחולין (דף כב. ושם) לא מסיק אלא ההוא שינויא לחודיה ונראה דלמ''ד (זבחים דף נ.) דבר הלמד בג''ש אינו חוזר ומלמד בהיקשא צריך לומר כדי נסבה דאצבע דחטאת גופיה יליף בגזירה שוה ממצורע דהיינו ימין לעיל בפ''ק (דף י.) ובפרק שני דזבחים (דף כד:) ואם כן לא מצי למילף מהיקש שאר קרבנות מחטאת: מה אשם עצמותיו מותרין. לעשות מהן כלים אני שמעתי שהרי נאכל לכהנים ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל אף כל ואפילו עולה ומבעי ליה הא נמי מחטאת הוה מצי למילף ונראה בעיני דמלו יהיה יתירא נפקא ליה באשם דכתיב ביה לכהן אשר יכפר בו לו יהיה כך פי' בקונטרס בסוף דם חטאת (זבחים דף צח.) וקשיא דבההוא קרא כתיבי חטאת ואשם בפרשת צו את אהרן כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ובעולה נמי כתיב בקרא דבתריה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה (ויקרא ו) ועוד דרשינן בפרק המזבח מקדש (שם פו.) נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין וקאמרינן התם מופני דאי לא מופני כו' אלמא ממשמעות לו יהיה דריש ולא מיתורא ושם פי' בקונט' דפשיטא ליה באשם משום דאף בשרו מותר ואי משום נותר דבשריפה לא שייך נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב (ויקרא ז) והנותר מבשר הזבח ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פג.) מוכח בהדיא דאין נותר בעצמות וכאן פי' בקונט' דהא דפשיטא ליה באשם טפי משאר קרבנות הנאכלין משום דכתיב באשם הוא לאחר הקטרת אימורין דמשמע הוא אשם ואין עצמותיו אשם וצריך לדקדק למה לי תרי קראי לעצמות היקשא דהכא וגזירה שוה דלו יהיה בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פו.):

עמוד ב':

מאי עביד ליה מבעי ליה לכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מנין למותר הפסח שקרב שלמים שנאמר {דברים טז-ב} וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר והא מהכא נפקא מדאבוה דשמואל נפקא דכתיב {ויקרא ג-ו} אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים ואמר אבוה דשמואל דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא והתניא כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כשהוא אומר ואם עז הפסיק הענין לימד על העז שאינה טעונה אליה תלתא קראי כתיב חד לעברה זמנו ועברה שנתו וחד לעברה זמנו ולא עברה שנתו וחד ללא עברה זמנו ולא עברה שנתו וצריכי דאי אשמעינן עברה זמנו ועברה שנתו משום דאידחי ליה לגמרי אבל עברה זמנו ולא עברה שנתו דחזי לפסח שני אימא לא ואי אשמעינן עברה זמנו ולא עברה שנתו דאידחי ליה מפסח ראשון אבל לא עברה זמנו ולא עברה שנתו דאפילו לפסח ראשון נמי חזי אימא לא צריכא:

הדרן עלך התודה היתה באה

מתני' כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אינן באין אלא מן המובחר ואיזהו מובחר שלהם מכניס וזטחא אלפא לסלת שנייה להן עפוריים בבקעה כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין:
גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחיסר מצוה עומר דכתיב {ויקרא ב-יד} תקריב את מנחת בכוריך ואפילו מן העלייה שתי הלחם דכתיב {ויקרא כג-יז} ממושבותיכם תביאו ולא מן חוצה לארץ ממושבותיכם ואפי' מן העלייה הא אפיקתיה אמר קרא תביאו ואפי' מן העלייה והאי מיבעי ליה שכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה א''כ ליכתוב קרא תביא מאי תביאו ש''מ תרתי והכתיב {ויקרא כג-י} ראשית למצוה הכתיב {ויקרא כג-טז} חדשה האי מיבעי לי' לכדתניא רבי נתן ור' עקיבא אמרו שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ע''כ לא פליגי אלא בחדש

רש"י

מאי עביד ליה. דמתניתין אפיק ליה מפסח ור' אליעזר היא ולא ר''ע: מותר הפסח. כגון שהפריש מעות לפסחו וניתותרו (לשלמים) והיינו מותר פסח. ענין אחר שהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח''כ נמצא הראשון והוא מותר פסח מנין שקרב שלמים: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. היינו שלמים: אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים. לא הוה צריך למיכתב משום דהא כתיב (ויקרא ג) אם זבח שלמים קרבנו: ואמר אבוה דשמואל וכו' דבר הבא מן הצאן. דהיינו פסח: כשב לרבות פסח לאליה. דמשום דמשמע שיהיה שלם שיהא עמו האליה הוצרך הכתוב זה לרבותו דאילו שאר אימורים נפקי מאך בכור שור או בכור כשב ואמרי' (זבחים דף לז.) דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונים מתן דמים ואימורין אבל אליה איצטריך קרא אחרינא כבש לרבותו משום דפסח בעינן שיהא שלם ואילו הוה שקיל לאליה לא הוה הפסח שלם ולהכי איצטריך האי קרא לרבותו דגבי כבש כתיב אליה: ושלמים הבאין מחמת הפסח. היינו מותר פסח: כשהוא אומר ואם עז. ולא כתיב אם הפסיק הענין למעט מאליה לימד על העז ועל פסח הבא מן העז שאינם טעונים אליה: וצריכי. הני שלשה קראי למילף דמותר פסח הוי שלמים: חד לעברה זמנו. לאחר י''ד: לא עברה זמנו ולא שנתו. כגון שאבד קודם חצות והפריש אחר תחתיו ונמצא דאם רצה לשוחטו קודם חצות קרב שלמים ואע''ג דעדיין חזי לפסח: דחזי לפסח שני. בארבעה עשר באייר: אימא לא. יהא קרב שלמים: דאפילו לפסח ראשון נמי חזי. אימא לא יקרב שלמים קא משמע לן:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל למותר הפסח. כגון שהפריש מעות לפסחו ונתותרו יביא מהם שלמים: לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. והיינו שלמים ואע''ג דעולה באה ג''כ מן הצאן ומן הבקר אפי' הכי שלמים אתי דהא [לשם] אכילה הפרישה [ולא] לשם כליל: דבר הבא מן הצאן. פסח אינו בא אלא מן הצאן: יהא לזבח שלמים. דהאי זבח שלמים קרא יתירא הוא דהא בשלמים איירי לעיל והוי מצי למכתב ואם מן הצאן יביא קרבנו: כבש לרבות את הפסח לאליה. גבי שלמים כתיב ואם כבש הוא מקריב וגו' וקרא יתירא הוא דהא למעלה נאמר ואם מן הצאן קרבנו כו' ולמטה נאמר ואם מן העז קרבנו ממילא ידענא דעד השתא איירי בכבש הוי ליה כבש קרא יתירא לרבות את הפסח לאליה שתהא אלייתה כולה לגבוה עם שאר האימורים כדין כבש שלמים כדכתיב והקריב מזבח השלמים חלבו האליה תמימה אבל לשאר מילי דשלמים כגון סמיכה ונסכים לא מצינא לרבויי דהא ממעט לה לקמן בפ' שתי מדות: כשהוא אומר אם כבש. אם הוי יתירא להביא פסח שעברה שנתו והביא אחר דבן שנה בעינן והרי זה הנשאר מותר הפסח וכשיקריב אותו לאחר זמן יהי' שלמים ויטעון סמיכה ונסכים: ושלמים הבאים מחמת הפסח. היינו חגיגת י''ד בניסן שאז היתה חבורת הפסח מרובה מביאין עמו שלמים כדי שיאכל פסח על השובע במס' פסחים בפ' אלו דברים: כשהוא אומר. למטה ואם עז: הפסיק הענין. שאין לעז דין האמור למעלה: לימד על העז שאינה טעונה אליה. שאם הביא עז לשלמים אין אליתה קריבה עם האימורים שיש לה דין בן בקר שאינה טעונה אליה: תלתא קראי. למותר הפסח שיקריב שלמים: לעברה זמנו. שעבר הפסח: וחד ללא עברה זמנו ולא שנתו. שהפריש שה לפסחו ושחטו קודם לפסח: משום דאידחי ליה. מפסח לגמרי משום הכי קרב שלמים: אימא לא. יקריב שלמים הואיל וראוי לפסח: דאפי' לפסח ראשון נמי חזי אימא לא. להוי שלמים ואם שחטו קודם לפסח יפסל קמ''ל ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דאמרי' פסח בשאר ימות השנה שלמים הם: מתני' כל הקרבנות. היינו מנחות: אלפא לסלת. שכשם שהאלף היא ראש לכל האותיות כך סלת של אלו שני מקומות מכניס וזטחא ראש לכל הסלתות. ענין אחר אלפא אלף היינו אחד כך סלת של שני מקומות מיוחדין לכך שסלתן מובחר עיקר מכל הסלתות כך שמעתי: כל הארצות. שבארץ ישראל כגון יהודה ועבר הירדן והגליל כשרות: אלא מכאן היו מביאין. משום דמצוה להביא מן המובחר: גמ' מן העלייה. מחיטין ואפילו ישנים בעלייה: והא אפיקתיה. ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ והיכי דרשת ליה ואפי' מן העלייה: שמעת מינה תרתי. חד דאפילו מן העלייה וחד לכל ביאות שאתה מביא וכו' כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף עז:) תביאו ריבויא הוא לגמרי דלא בעי לגופיה: והכתיב ראשית. דמשמע מן החדש ולא מן הישן: שתהא חדשה לכל המנחות. כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל שתי הלחם גופייהו באות אפי' מן הישן: עד כאן לא פליגי. תנא דמתני' ותנא דבריית' אלא בחדש:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מן החדש ומן הישן. במנחות אקמר: מכמיס וזינחא. מקומות הן: אלפא לסולת. סולת שלהן ראשון ומובחר לכל הסלתות כאלף זו שהוא אלף בלשון יווני: כופריים. כפר ושתים היו אחד בהר ואחד בבקעה: כל ארצות. של ארץ ישראל כשרות היו אלא מכאן היו מביאין: גמ' תקריב. משמע מ''מ: ואפי' מן העליה. דהיינו ישן ותנא דפסיל יליף טעמא מראשית קצירכם והאי תקריב מפיק ליה תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה כדדרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל: והא אפיקתיה. להאי דרשא: שכל שאתה מביא ממקום אחר. חמץ יהא כזה עשרון לחלה להביא לחמי תודה כדדרשינן ליה בפ' התודה (דף עז ע''ב) והכתיב ראשית בתרוייהו בעומר כתיב ראשית קצירכם ובשתי הלחם כתיב קרבן ראשית תקריב אתם לה' ובשתי הלחם משתעי קרא דבאין שאור כדכתיב חמץ תאפנה ומשני למצוה בעינן מן החדש ולעולם אם הביא מן הישן כשר: והא כתיב חדשה. מנחה חדשה לה' ובשתי הלחם כתיב: שתהא חדשה לכל המנחות. שאפי מן הישן תהא קודמת לכל המנחות הבאות מן החדש שלא יביא מנחה מן החדשה קודם לשתי הלחם: לא פליגי. תנא דידן ותנא ברא:

תוספות

ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים. פי' בקונטרס (בזבחים דף ט.) חגיגת ארבעה עשר וכן בסוף כל הפסולין (שם דף לו.) גבי תודה שנאכלת ליום ולילה קאמרינן מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח תלמוד לומר שלמיו ופי' בקונטרס שלמי פסח חגיגת ארבעה עשר וקשה דבפסחים פרק אלו דברים (דף עא:) דריש מקרא בהדיא דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לב' ימים ולילה א' והא דכתיב בפרשה (ויקרא ז) ובשר תודת זבח שלמיו (מרבי חגיגת י''ד לשני ימים ולילה אחד) ושלמים הבאין מחמת פסח ליום ולילה ונראה דודאי שלמי פסח דכל הפסולין היינו מותר הפסח כי ההוא דתורת כהנים ובפסחים בפרק האשה (דף פט.) גבי חמשה שנתערבו פסחיהם דקאמרינן ונייתי מותר הפסח דנאכל ליום ולילה ובפ''ק דראש השנה (דף ה.) קרי למותר הפסח שלמי הפסח דחשיב פסח גבי בל תאחר ופריך פסח זימנא קביעא ליה כו' ומשני מאי פסח שלמי פסח (שלמי פסח) ס''ד אמינא הואיל ומחמת פסח קאתו כו' ועל כרחין לאו היינו חגיגת ארבעה עשר דכיון דקתני פסח לא שביק מותר הפסח דמיקרי פסח טפי דהיינו פסח ממש ומוקי לה בחגיגת ארבעה עשר ומיהו שלמים הבאין מחמת פסח דשמעתין על כרחין לאו היינו מותר הפסח דכבר תנא ליה ובפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) פי' בקונטרס דהיינו תמורת פסח עצמו ואע''ג דדרשינן התם הוא קרב ואין תמורתו קריבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרב ובריש ב''ש בזבחים (דף לז:) דקדקתי: חד לעברה שנתו וזמנו. הוא הדין שנתו בלא זמנו ואע''פ שבשעה שהקדישו לא היה ראוי לפסח דכשיגיע זמנו תעבור שנתו ואפילו מפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים תורת שלמים עליו כדתנא במי שהיה טמא (פסחים דף צז:) ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים: מתני' כל קרבנות: מן החדש ומן הישן. פי' בקונטרס במנחות קאמר ונראה דשייך נמי בזבחים כדאשכחן במעשר בהמה אלא דהוה ליה למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים (דף כא.) ובתוספתא (רפ''ט) תניא כל קרבנו' הציבור והיחיד באין מארץ וחוצה לארץ אפילו מבין העובדי כוכבים חוץ מבכור ומעשר שאין באין אלא מן הארץ ואין באין אלא מישראל ובההיא בבא לא תני חדש וישן אבל בתר הכי תני כל המנחות באות מארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וכולן אין באין אלא מן המובחר שנאמר (דברים יב) וכל מבחר נדריכם: עפריים. עיר היא בדברי הימים (ב' יג) וילכוד אביה את עפריים: מתני' דלא כי האי תנא. דאינן באין לאו לכתחילה משמע חוץ מהנך דתניא לא יביא ואם הביא כשר: והא כתיב חדשה. אלמא שנה לעכב ולכך לא משני הכא למצוה כדמשני גבי ראשית:

(באדיבות פורטל הדף היומי)