עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרה למצה ובמצה שלש מינין חלות רקיקין ורבוכה נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין ושלש חלות לעשרון ובמדה ירושלמית היו שלשים קב חמשה עשר לחמץ וחמשה עשר למצה חמשה עשר לחמץ קב ומחצה לחלה חמשה עשר למצה ובמצה שלש מינין חלות ורקיקין ורבוכה נמצאו חמשת קבין לכל מין ומין ושתי חלות לקב:
גמ´ התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות מנא הני מילי אמר רב חסדא דאמר קרא {יחזקאל מה-יא} האיפה והבת תוכן אחד יהיה (לכם) מה בת שלש סאין אף איפה שלש סאין ובת גופא מנלן אילימא מדכתיב {יחזקאל מה-יא} לשאת (את) מעשר החומר הבת איפה נמי הכתיב {יחזקאל מה-יא} ועשירית החומר האיפה אלא חומר לא ידענא כמה הכא נמי לא ידענא כמה אלא מהכא {יחזקאל מה-יד} וחק השמן הבת השמן ומעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר כי עשרת הבתים חומר אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות ולא על המטבע יותר משתות והמשתכר לא ישתכר יותר משתות מאי טעמא אילימא משום אפקועי תרעא אי הכי שתות נמי לא אלא משום אונאה כי היכי דלא ליהוי ביטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אלא משום תגרא כי היכי דלא למטייה דיאנה דיאנה הוא דלא לימטייה רוחא לא בעי זבן וזבין תגרא איקרי אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש {יחזקאל מה-יב} השקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מנה מאתן וארבעין הוו אלא שמע מינה תלת שמע מינה מנה של קודש כפול היה ושמע מינה מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות ושמע מינה שתותא מלבר אמר רבינא מתני´ נמי דיקא דקתני תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שמע מינה:
רש"י
עשרה היו לחמץ עשרון לחלה. די´ חלות היו חמץ ובמצה ג´ מינין וכל אחד היה של י´ חלות נמצא במצה שלשים חלות של י´ עשרונות נמצאו שלש עשרונות ושליש עשרון לכל מין ומין וג´ חלות לעשרון שמכל עשרון היה עושה שלשה חלות של מצה דשלשים חלות לא היו אלא י´ עשרון ומה ששנינו עד כאן היא במדה מדברית אבל במדה ירושלמית שהיו ה´ סאין שהן שלשים קבין דסאה ששה קבין ט´´ו קבין לחמץ וט´´ו למצה: קב ומחצה. היה נותן לחלה דמט´´ו קבין היה עושה י´ חלות: ושתי חלות לקב. דמקב אחד היה עושה שתי חלות שהרי מט´´ו קבין היה עושה שלשים חלות של מצה: גמ´ מנהני מילי. דאיפה שלש סאין: תוכן אחד. מדה אחת הן: לשאת (את) מעשר החומר הבת. והבת היא הוא נטילת מעשר על החומר דחומר הוא ל´ סאין ואמר קרא דאיפה ובת תוכן אחד הוא: ומאי טעמא ילפת מבת לילף מאיפה גופה והכתיב האיפה עשירית החומר. שהוא שלשים סאין (איפה): אלא. משום הכי לא יליף מיניה דלא ידענא כמה הוא חומר: הכא נמי. מעשר החומר הבת דבעי למילף מינה לא ידענא כמה הוא חומר: אלא מהכא מעשר הבת מן הכור. וכור ידעינן ודאי שהוא שלשים סאין לפי שהוא לשון (חומר) נמצא שהבת שהוא מעשר הוא שלש סאין וכתיב האיפה והבת תוכן אחד שמע מינה דאיפה שלשת סאין והכי מתפרש קרא מעשר הבת מן הכור שמעשר של כור הוא בת עשרת הבתים חומר דבחומר איכא שלשים סאין שהן י´ בתים נמצא דחומר נמי הוי שלשים סאין כמו כור כי עשרת הבתים חומר דסיפיה דקרא לא לחושבנא אתי אלא שכפל הדיבור כמנהג הנביאים: והמשתכר. באוכל נפש: מאי טעמא. אין מוסיפין על המדות יותר משתות: אילימא משום. אפקועי תרעא. דכיון שמגדלין מוסיפין הדמים וחיישינן דלמא אתי לאוסופי הדמים יותר מדאי: אי הכי. כי לא מוסיפין אלא שתות איכא נמי למיחש להכי: אלא משום הכי. אין מוסיפין יותר משתות: כי היכי דלא ליהוי בטול מקח. דקי´´ל (ב´´מ דף מט:) אונאה שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח הכא נמי התגר שמכר את התבואה אם לא ידע דהוסיפו על המדות ומכר לו כדי המדה הראשונה וזה קיבל במדה גדולה הרי נתאנה שתות ואף על פי כן קנה הלוקח ונותן לו דמי אונאה ואין המוכר יכול לחזור בו כדי שיהא לו ללוקח מה לאכול: כל דבר שבמדה אפי´ כו´. משום דקפיד עליה והרי נתאנה במדה: אלא משום תגרא. החמר שלוקח התבואה מבעל הבית ומוליכה בשווקים שרוצה להשתכר בה השתות ואילו היה מודד במדה שנתוספו ביותר הוי הפסד מטי דיאנא למוכר שהיה מפסיד אותו יותר משתות (אבל) ומשום דלא לימטייה דיאנא תקנו שלא יוסיפו יותר משתות: ומהדר בתמיה דיאנא הוא דלא לימטייה רווחא לא בעי זבן וזבין תגרא איקרי. אם כן שאין התגר מרויח כלום מה תקנה עשו לו: קרא אשכח ודרש. דגזירת הכתוב היא: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל. הרי ששים שקלים אותן ששים שקלים יהיה לכם המנה וסלע ארבעה זוזים הרי ר´´מ זוזי דינרים הוו בהאי מנה וקי´´ל דמנה דאורייתא אינה אלא כ´´ה סלעים שהן ק´ זוזים: מנה של קדש כפול היה. דהיינו ר´ דינרין: ושמע מינה מוסיפין על המדות. דהיינו מ´ לר´ של קדש דכוותיה לק´ של חול כ´: ושמע מינה שתות מלבר. שלחמש מוסיפין הששי דאי הוי שתות מלגיו לא היה צריך להוסיף ארבעים על מאתים: מתני´ נמי דיקא. דשתותא מלבר דקתני חמש סאין ירושלמיות שהן ו´ מדבריות שמע מינה דאותו [חלק] ו´ הוסיפו על הה´ עשו ה´ ירושלמיות שהן ו´ מדבריות נמצאת צריך להוסיף עליהן הששית והיינו שתותא מלבר: שקל האמור בתורה הוא סלע:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל ורבוכה. חלוט ברותחין קרי רבוכה בת´´כ: נמצא ג´ עשרונים ושליש לכל מין. שבמצה: וג´ חלות לעשרון. דהוי עשר חלות לשלשה עשרונים ושליש: ובמדת ירושלמית. שלא היו בה עשרונות אלא קבין: היו. חמשה סאין שלשים קבין ששה קבין לסאה: גמ´ לשאת. ליטול: מעשר חומר הבת. דהבת מעשר החומר והחומר שלשים סאין נמצא הבת שהוא עשירית החומר מחזיק שלשה סאין: איפה נמי כו´. ואמאי מקשית איפה לבת: אלא. מההוא קרא מאי טעמא לא גמרת לה לאיפה משום דחומר גופיה לא ידענא כמה הוי: הכא נמי. בת לא תיליף מינה דהא חומר לא ידענא כמה הוא: וחק השמן. של מעשר: הבת השמן. מדת השמן זו היא מעשר הבת היה מן הכור העישור כיצד עשרת הבתים יהיה לכם החומר ואז יתכן ליטול ממנו בת אחת לפי שהחומר הוא עשרה בתים וביחזקאל כתיבי הני קראי ובקצת ספרים כתוב כך וחק השמן של קרבן הבת וביחזקאל כתיבי הני קראי: מעשר הבת מן הכור. דכור הוי עשרת בתים וכור פשיטא להו לבני בבל דהוי שלשים סאין שהיו מודדין תבואה בסאה ובכור: אין מוסיפין על המדות כו´. מדות ומטבע כולהו נפקי מקראי דלקמן אבל השתא הוי ס´´ד דשמואל סברא קאמר להכי פריך מאי טעמא: מאי טעמא. אמדות קאי ועל ראשון ראשון: אלימא משום אפקועי תרעא. שכשמגדיל המדות יותר מתחיל השער להתייקר מפני יתרות המדות ומתוך שיתחיל להתיקר מעט הולך ומתיקר הרבה דמי שאינו יודע תוספי המדות סבור דרעב בא לעולם ומתיקר יותר ויותר: אלא משום אונאה. דלא הוי ביטול מקח שמחדש עד שלא ידעו החמרים שנתוספו המדה מוכרים בדמים הראשונים וכשידעו שנתאנה אם יוסיפו יותר על שתות נמצא שנתאנה יותר משתות ובטל מקח וכי מוסיפים שתות ותו לא יהא המקח קיים ויחזיר לוקח למוכר דמי אונאתו והכי אמרי´ בב´´מ יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה: כל דבר שבמדה כו´. דכיון דקפיד לא מחיל: אלא משום תגרא דלא נמטייה זיאנא. מפני החמרים שקונה תבואה בכפרים ומוכר בעיר שלא יפסיד לפי שבני הכפרים מוכרים לו במדה הראשונה מדה בחמש סלעים והוא מוכר בעיר בשש סלעים כדאמרי´ שלא ישתכר יותר משתות ומחדש שאין החמר מכיר התוספת של מדה מוכר במדת העיר הגדולה ואם נוסיף יותר על שתות מפסיד מן הדמים שהוא נתן בה: זיינא. הפסד: וקא פריך זיינא הוא דבעי דלא למטייה אבל ריוח נמי בעי דנמטייה דכי מוסיפין שתות לא מפסיד ולא משתכר: זבן וזבין תגרא אקרי. בתמי´ וכי לכך נושא ונותן כדי שיקרא תגר ולא ירויח כלום: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מנה מאתן וארבעין הוי. דהא סלעים חשיב בקרא והסלע ארבע זוזים נמצא מאתן וארבעים הוי והאי קרא גבי מנה של [קודש] קאי ביחזקאל: כפול היה. דהוי ליה מאתן והנך ארבעים דטפי על מאתים תוספת הוא דהוסיפו שתות דארבעים הוי שתות של מאתים: ושתות מלבר. שעל ה´ פעמים ארבעים הביאו מבחוץ ארבעים פעם ששית ולא אמרינן שיחלוקו המאתים לשש חלקים דהוי לכל חלק וחלק שלש ושלשים זוזים ושליש ומאותן חלקים נוסיף את השתות על המנה דהוי ליה שתות מלגאו ומההיא קרא נפקא מדות ומטבע דמנה הוי משקל וסלע הוי מטבע:
תוספות
והשקל עשרים גרה. תימה דעשרים וארבעה הוו דגרה היינו מעה כדכתיב (ויקרא כז) עשרים גרה ומתרגמינן עשרין מעין וקיימא לן סלע ד´ דינרין ושש מעה כסף דינר הרי כ´´ד ותירץ ר´´ת דפעמים הוסיפו אחד בימי יחזקאל שהוסיפו על מנה של קודש לבדו שהיה של נ´ סלעים ועשאוהו של ששים ושוב בימי חכמים הוסיפו על הסלע שהיה של עשרים גרה ועשאוהו של כ´´ד וממילא נתוסף המנה בין של חול בין של קודש ועוד יש לומר שלא היה אלא תוספת אחד שהוסיפו בימי יחזקאל ולעולם מנה של חול של כ´´ה סלעים ושל קודש של נ´ סלעים אלא שהוסיפו על הסלע שתות ועשאוהו של כ´´ד מעות ונתוסף בבת אחת מנה של קודש ושל חול וששים שקלים דקא חשיב קרא במנה של קודש בשקלים הראשונים איירי ואתא קרא למימר שהוסיפו על המנה שנכנסו בו מאותן שקלים הראשונים כו´ וה´´פ דקרא והשקל שהיה מתחילה עשרים גרה מאותן שקלים כ´ וכ´´ה וט´´ו המנה של קודש יהיה לכם ומה שחלקם הכתוב עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל ולא כתב ששים שקלים המנה יהיה לכם אומר רבינו תם לפי שהיו להם שלשה משקלות אחת של שליש מנה של קודש אחר שנתוסף ואחת של מנה של חול ואחת של רביע מנה של קודש ושלשתן מחזיקות מנה של קודש וכן מוכיח התרגום דמתרגמינן סילעא עשרין מעין תלתות מנייא עשרין סלעין מני כספא עשרין וחמש סלעין רבעות מנייא חמש עשרה סילעין כולהון שיתין מנייא דהכא יהי לכון ולפי´ בתרא אין מתיישב כל כך דתלתות מנייא ורבעות מנייא מיירי במנה של קודש אחר שניתוסף ואילו מנה כספא עשרין וחמש סלעים דאיירי במנה של חול לאו בשל חול אחר שניתוסף קאמר אלא במנה הראשון של חול ומיהו בקונטרס פירש כן בפירוש יחזקאל:
עמוד ב´:
מתני´ מכולם היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר {ויקרא ז-יד} והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה´ אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוות שלא יטול מקרבן על חבירו {ויקרא ז-יד} לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה והשאר נאכל לבעלים:
גמ´ תנו רבנן והקריב ממנו מן המחובר אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוות שלא יטול מן הקרבן על חבירו תרומה לה´ איני יודע מכמה היא הריני דן נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר {במדבר יח-כד} תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה או כלך לדרך זו נאמר כאן תרומה ונאמר בבכורים {במדבר יח-כד} תרומה מה להלן אין לה שיעור אף כאן אין לה שיעור נראה למי דומה דנין תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה ואל יוכיח בכורים שיש אחריהן תרומה או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש ואל תוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכל מקום תלמוד לומר ממנו תרומה לה´ וכתיב בתרומת מעשר ממנו תרומה לגזירה שוה למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה אבל איני יודע מכמה היא חלה הריני דן נאמר כאן לחם ונאמר להלן בשתי הלחם {ויקרא כג-יז} לחם מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה או כלך לדרך זו נאמר כאן לחם ונאמר בלחם הפנים {ויקרא כד-ז} לחם מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות נראה למי דומה דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח ממנחה הבאה חמץ עם הזבח ואל יוכיח לחם הפנים שאינו בא חמץ עם הזבח או כלך לדרך זו דנין מנחה הבאה מארץ וחוצה לארץ מן החדש ומן הישן ממנחה הבאה מארץ וחוצה לארץ מן החדש ומן הישן ואל יוכיחו שתי הלחם שאין באות אלא מן החדש ומן הארץ תלמוד לומר {ויקרא כג-יז} ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שאין תלמוד לומר תביאו ומה תלמוד לומר תביאו שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה אי מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות תלמוד לומר תהיינה למדנו עשרה לחמץ עשרה למצה מנין תלמוד לומר {ויקרא ז-יג} על חלות לחם חמץ נגד חמץ הבא מצה נמצאו עשרים עשרונות לחמי תודה עשרה לחמץ ועשרה למצה יכול עשרה שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד תלמוד לומר {ויקרא ז-יב} אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת מרבכת וגו´ נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין ושלש חלות לעשרון ונמצאו לחמי תודה ארבעים נוטל מהן ארבע ונותן לכהן והשאר נאכלים לבעלים אמר מר והקריב ממנו מן המחובר אלא מעתה דכתיב {ויקרא ד-יט} ואת כל חלבו ירים ממנו התם מאי מחובר איכא כדרב חסדא אמר אבימי דאמר רב חסדא אמר אבימי שלא ינתח בשר קודם שיטול אימורין אמר מר נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה ונילף מתרומת {במדבר לא-כט} מדין דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות ונילף מתרומת {במדבר טו-כ} חלה תנא דבי ר´ ישמעאל דנין דבר שנאמר בו ממנו (תרומת ה´ מדבר שנאמר בו תרומה לה´) לאפוקי תרומת חלה דלא נאמר בו ממנו תרומה לה´ בעי רבא תרומת לחמי תודה חייבין עליהן מיתה וחומש או אין חייבין עליהן מיתה וחומש כיון דאיתקש לתרומת מעשר כתרומת מעשר דמי או דלמא {ויקרא כב-יד} בו וחמשיתו מיעט רחמנא מדמעת או אינה מדמעת תיקו אמר מר ת´´ל תהיינה מאי תלמודא
רש"י
מתני´ מכולן. לחמי תודה היה נוטל אחד מעשרה: שיהיו כל הקרבנות שבלחמי תודה שוין. בהפרשת תרומה: שלא יטול מקרבן. זה תרומה על חבירו שלא יטול מזה שנים ומזה לא כלום משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו: גמ´ מן המחובר. דבעינן שיהו כל החלות ביחד בשעת תרומה: איני יודע מכמה. חלות הוא נוטל אחת: בבכורים תרומה. דאמר מר (פסחים דף לו:) ותרומת ידך אלו הבכורים: מה תרומה דבכורים אין לה שיעור. כדאמרינן (פאה פ´´א מ´´א) אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים דכמה שירצה מביא: שאין אחריה תרומה. דכיון שנטל תרומת מעשר אין מפרישין שוב ממנה תרומה אחרת: שיש אחריה תרומה. שהרי עדיין יש לו להפריש כל תרומותיו: דנין תרומת לחמי תודה הנאכלת במקום קדוש. שנאכלת בירושלים מתרומת בכורים הנאכלת בירושלים: תלמוד לומר ממנו. (ויקרא ז) אחד מכל קרבן תרומה לה´ לג´´ש דכתיב בלחמי תודה ממנו תרומה לה´ ונאמר בתרומת מעשר (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה´ מעשר וגו´: אבל איני יודע מכמה. קמח הוא עושה החלה של חמץ: נאמר כאן לחם. חמץ תודה ושתי הלחם באין מנחת חמץ עם הזבח: מה להלן עשרון לחלה. דכתיב (ויקרא כג) (שנים ושני) עשרונים וגו´: לחמי תודה ולחם הפנים באות מארץ ומח´´ל. ושתי הלחם אין באות אלא מן הארץ דכתיב בהו (שם כג) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה מה תלמוד לומר תביאו שהרי כבר נאמר (שם) והקרבתם מנחה חדשה ומצי למימר ממושבותיכם לחם תנופה ומה תלמוד לומר תביאו שכל שאתה מביא ממקום אחר כעין זה חמץ ועם הזבח יהיו כזה: אי מה להלן. בשתי הלחם שני עשרונים ותו לא אף כאן שתי עשרונים ותו לא: תלמוד לומר תהיינה. יתירה לרבוייא היא ואף על גב דכתיב בשתי הלחם יליף לתודה דאם אינו ענין לב´ הלחם דהא כתיב שתי עשרונים תנהו ענין לחמץ שבתודה דליהוו עשרה עשרונים: למדנו י´ לחמץ. משתי הלחם שהוא חמץ תהיינה בחמץ כתיב י´ למצה מנין: נגד חמץ הבא. דכמה שמביא סולת לצורך חמץ הבא מצה: י´ לחמץ. נפקא לן משתי הלחם י´ למצה מדרשא לנגד חמץ הבא מצה: תלמוד לומר אם על תודה וגו´. בהאי קרא כתיב ג´ מיני מצה: מן המחובר. משמע שיהא הכל שלם המ´ חלות שלם והתרומה דבשעת תרומה יהא הכל שלם והיינו דפריך אלא מעתה וכו´ הכא (נמי) מאי מחובר איכא דקס´´ד שהוא מנותח בשעת שנוטל החלב: שלא ינתח בשר קודם כו´. וכה´´ג הוי מחובר בשעת הפרשה: ונילף מתרומת מדין. דהויא אחד מנ´: ולילף מתרומת חלה. דהוי אחד מארבעים ושמונה: בו וחמשיתו כו´. ומתו בו ולא באחר וחמשיתו ולא על אחר: מדמעת. כשאר תרומה שאם נפלה לתוך חולין שיהא צריך להעלותה באחד ומאה דגבי דימוע לא אשכחן מיעוט בקרא: מאי תלמודא. היכי משמע מן תהיינה י´ עשרונות:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל מתני´ נוטל אחד. הכהן נוטל אחד מעשרה תרומה: שיהיו כל הקרבנות. כל המינין יהיו שוין עשר חלות: שלא יטול. תרומה: מקרבן על חבירו. שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר לא מפריש מזה על זה: גמ´ מן המחובר. שיהיה כולן בכלי אחד תרומה: איני יודע מכמה. חלות הוא נוטל אחד: ונאמר בתרומת מעשר תרומה. והרמותם ממנו תרומת ה´ לכהן ובלוים כתיב האי קרא במעשר מן המעשר: בכורים יש אחריה תרומה דלאחר שהביא בכורים כשהוא קוצר תבואתו מפריש תרומה ומעשרות: [במקום קדוש] לחמי תודה ובכורים אין נאכליץ אלא בירושלים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ונדבותיך ותרומת ידך: שאין ת´´ל תביאו. דהא לעיל מיניה כתיב והקרבתם מנחה חדשה והוי מצי למכתב ממושבותיכם לחם תנופה: שכל הבאות שאתה מביא. הדומות [לזה] שבאין חמץ: יהיו כזה. עשרון לחלה: אי. דרוש להך גיסא מה בשתי הלחם שתי עשרונות ותו לא אף כאן בחמץ שבתודה שני עשרונים לעשר חלות: ת´´ל בשתי הלחם תהיינה. ולקמן מפרש מאי תלמודא ומפרש דמריבוי דשני יודין דריש חד יו´´ד דתהיינה אתביאו לחם דאוקימנא בלחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם לא מצי למכתב יוד דהא שתים שני עשרונים כתיבי: ת´´ל על חלות (מצות) לחם חמץ. ולעיל מיניה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות וסמיך ליה על חלות לחם חמץ: אם על תודה. דשלשה מינין כתיבי בקרא: מאי מחובר איכא. דס´´ד דקא פריך דתחלה היה מנתח בשר ואח´´כ האימורים: מתרומת מדין. נפש אחת מחמש מאות: תרומת חלה. דקיי´´ל אחד מכ´´ד: (בכורים) [תרומת חלה]. לא כתיב בהו ממנו אבל לחמי תודה ותרומת מעשר כתיב בהו ממנו: חייבין עליהן מיתה. במזיד וקרן וחומש בשוגג זר האוכלה: כתרומת מעשר דמי. דתרומה מעליא היא וחייב: או דלמא. מיעט רחמנא גבי תרומת תבואה ומתו בו כי יחללוהו בו חייב מיתה ולא בתרומה אחרת: וחמישיתו. ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסיף עליו חמישיתו דהאי ולא חמישיתו דאחרינא:
תוספות
והקריב ממנו מן המחובר. פירש בקונטרס שיהיו כולן בכלי אחד כשיטול התרומה ונראה דאין צריך אלא מוקף בעלמא כמו ממנו דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) ובהקומץ רבה (לעיל כד.) משמע כפירוש הקונט´ דדרשינן גבי מנחה והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ ומיהו התם נמי בעי נגיעה כדאיתא בההיא שמעתא גופה דאפי´ בכלי אחד אי לא נגע מיבעיא לן התם בעשרון שחלקו בביסא מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאורייתא או דרבנן: ואל יוכיחו בכורים שיש אחריהם תרומה. ומהאי טעמא נמי ליכא למילף מתרומה גדולה: מאי מחובר איכא. פירש בקונטרס דס´´ד דהאי דפריך דבתחילה היה מנתח הבשר ואחר כך נוטל האימורים וקשה דאכתי יכול להקיף או בכלי אחד כדפירש לעיל בקונטרס ונראה לפרש דפריך למה לי קרא דפשיטא דמחובר הוא: