שיעור הדף היומי ליום י"ט אייר, מסכת מנחות עה

מנחת חוטא של כהנים כמנחת חוטא של ישראל מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת אי מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ושיריה נאכלין אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת ושיריה נאכלין ת´´ל {ויקרא ה-יג} לכהן כמנחה לכהן כמנחה ולא לאשים כמנחה הא כיצד קומץ קרב בעצמו ושירים קריבין בעצמן הא שתהא עבודתה כשרה בו מהכא נפקא מהתם נפקא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת´´ל {דברים יח-ו} ובא בכל אות נפשו ושרת אי מהתם הוה אמינא ה´´מ דבר שאין בא על חטא אבל דבר שבא על חטא אימא לא והא נמי מהכא נפקא מהתם נפקא {במדבר טו-כח} וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה מלמד שהכהן מתכפר על ידי עצמו אי מההוא הוה אמינא הני מילי בשוגג אבל במזיד לא קמ´´ל במזיד היכי משכחת לה בזדון שבועה תניא אידך ר´´ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשירים קריבין בפני עצמן ר´´א בר´´ש אומר הקומץ קרב בעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן א´´ר חייא בר אבא הוי בה רבי יוחנן בית הדשן דהיכא אי דלמעלה היינו אבוה אי דלמטה יש לך דבר שקרב למטה א´´ל רבי אבא דלמא לאיבוד אחיכו עליה וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דרבי אבין {ויקרא ו-טז} כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל לאכילה הקשתיה ולא לדבר אחר מאי קא אמר אמר אביי הכי קא אמר כל מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו א´´ל רבא סכינא חריפא מפסקא קראי אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו לא תאכל חובתו ואיפוך אנא מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי שכן תדירה לא חטי בסים ריחיה אדרבה חובתו הוה ליה לרבויי שכן עשרון חובה הנך נפישן ורבנן האי כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר ותחתונה בלא תאכל מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת´´ל כליל כליל לגזירה שוה נאמר כאן כליל ונאמר להלן כליל מה להלן בכליל תקטר אף כאן בכליל תקטר ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתו אף להלן ליתן לא תעשה על אכילתו בעי רבינא כהן שאכל מן האימורין מה הוא לאו דזרות

רש"י

מנחת חוטא של כהנים אלא שתהא עבודה כשרה בו: אלא כמנחה. דמשמע כמנחת חוטא של ישראל דאילו נאמר כמנחתו הוה משתמע כדקאמרת מקיש חובתו לנדבתו (והלא לא נאמר כו´): לכהן כמנחה. כלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת: ולא לאשים כמנחה. לענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין: ומקריב קרבנותיו. של עצמו אפי´ במשמר שאינו שלו: דבר הבא על חטא. כגון מנחת חוטא: בחטאה בשגגה מלמד וכו´. דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי´ על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע´´ג דאתי על חטא: ה´´מ בשוגג. כדכתיב על הנפש השוגגת: אבל אמזיד. כגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו: קמ´´ל. והיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג: דלמעלה. על התפוח (הדשן) מגחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא דלבסוף מתפזר על בית הדשן מ´´ר ז´´ל: אלא אבית הדשן דלמטה. במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר: דלמא לאיבוד. שאין צריכין שום הקטרה אלא לאיבוד מפזרן על בית הדשן שלמטה: וכי יש לך דבר שקרב. מתחילתו לאיבוד: תני אבוה וכו´. מימרא בפני עצמו. ע´´א מ´´ר ז´´ל וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דר´ אבין לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב (כבר) לאיבוד גזירת הכתוב היא דכתיב כל מנחת כו´ לאכילה הקשתיו מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבתו תרוייהו אין נאכלות ולא לדבר אחר לענין הקרבה דשאני מנחת חוטא שלו אין קריבין אלא מתפזרים אבית הדשן: מאי קאמר. היכי שמעינן מהאי קרא חובתו או נדבתו דבעי´ למימר לאכילה הקשתיו: לא תאכל חובתו. מנחת חוטא אבל נקמצת כליל תהיה מנחת נדבתו שלא תהא נקמצת אלא מקטיר כולה כמנחת חביתין כיון דאית בהך קרא תרוייהו חובתו ונדבתו הלכך מצי למימר לאכילה הקשתיו דמקיש הכא חובתו לנדבתו: סכינא חריפא מפסקא קראי. וכי יכול אדם להפסיק המקרא להטיל סופו לתחילתו בענין זה לא תאכל חובתו והדר תני לאכילה הקשתיו כו´: ואיפוך אנא. דאימא נדבתו נקמצת ולא חובתו: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי. שיהא לה דין חביתין שאינה נקמצת משום דדמיא לחביתין: שכן נדבתו תדירה. שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: ולא חטי. נדבתו וחביתין אין באין על חטא: ובסים ריחיה. שנדבתו וחביתין בלולין בשמן ולבונה וריחו נודף מה שאין כן במנחת חוטא. ע´´א דבזה ובזה כתיב ריח ניחוח לאפוקי מנחת חוטא שאינה תדירה ובאה על חטא ואינה בלולה בשמן ואין כתיב בה ריח ניחוח: שכן באה עשרון. בחביתין לאפוקי נדבתו שיכול להביא כמה עשרונים שירצה: חובה. שמחוייב להביא כמו חביתין: ורבנן. דפליגי עליה דר´´ש דאמר מנחת חוטא של כהנים כליל היא ואינה נקמצת האי לא תאכל מאי עבדי ליה וכו´: אלא עליונה. חביתין בכליל תקטר לחוד: לאו דלא תאכל בעליונה וחיוב כליל תקטר בתחתונה מנין ת´´ל כו´: לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא ליה דכהן לגבי אימורים כזר הוי כדאמר בפירקין מן ונדריך אשר תדור:

רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל לכהן כמנחה. דמה שתלוי לעשות בכהן במנחת חוטא של ישראל כלומר דנקמצת: ולא לאשים. כמנחת חוטא דהך ודאי [לא נאכל]: קרבנותיו. שהוא מחוייב: בכל עת. ואפילו במשמרה שאינו שלו: ובא בכל אות נפשו. וכי יבא הלוי וגו´ ובכ´´ד מקומות נקראו [כהנים] לוים: בחטאה בשגגה. דמדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא הכי קאמר אפי´ חטא נפשו של [כהן] יכפר על נפשו: בשוגג. חטאת דאתיא על השוגג: אבל. חטאת דאתיא על מזיד כגון מנחת חוטא דכתיב [אשמיעת קול] ואמרי´ בכריתות ארבעה מביאין על הזדון כשגגה אשמיעת הקול מדלא כתיב ונעלם: אימא לא. לכפר הוא [בעצמו]: אי דלמעלה. הצבור על גבי המזבח כלומר שמקריב השירים על גבי מזבח היינו אבוה: אי דלמטה. על שפך הדשן [בעזרה]: יש לך דבר שקרב לאיבוד. שיפרישו לכתחילה לכך: תני אבוה דרבי אבין. לתרוצי טעמא דראב´´ש דודאי לאיבוד קרב: לאכילה הקשתיו. מנחת כהן לחביתין שלא תאכל ולא לדבר אחר שיהא [השירים] מתקרבין אלא ודאי מתפזרין: מאי קאמר. הא בהאי קרא גופיה כתיב כליל תהי´: לא תאכל. מהדר אמנחת חובתו של כהן כלומר לא תאכל וכליל נמי הוי ואי כולה קרא בחדא מנחה משתעי ליכתב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל: סכינא חריפא מפסקא קראי. גואי כלומר דדריש סיפא דקרא לרישא: ואיפוך אנא. דחובתו כליל ולא נדבתו: מסתברא נדבתו הוי ליה לרבויי. להיות כליל כחביתין: שכן תדירה. שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: [בסים ריחיה. כאשר כתוב בפי´ שבדפוס]: שכן עשרון. חביתין וחוטא אין יכול להביא אלא עשרון אחד אבל נדבה יכול להתנדב עד ס´ עשרונים בכלי אחד: ורבנן. דפליגי עליה דר´´ש ואמרי דמנחת כהנים אינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה: עליונה. חביתין כתיב בהו כליל תקטר ועל אכילתה אינו עובר בלאו: תחתונה. שאר מנחת כהנים למטה בלא תאכל וכליל לא הוי: מנין ליתן כו´. שיהיו שניהם כליל ולא תעשה על אכילה: כליל. תקטר: כליל. תהיה: מו האימורים. כליות ויותרת הכבד: לאו דזרות. וכל זר לא יאכל קדש:

תוספות

אי דלמטה. פי´ בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א´´כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור´´ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן: ויש לך דבר שקרב למטה. ואע´´ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר´ יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה: ויש לך דבר שקרב לאיבוד. ואע´´ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי´ בהתכלת (לעיל דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה: לאכילה הקשתיו. דאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל: מאי קאמר. דהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל: ובסים ריחיה. פירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה: ורבנן האי כל מנחת כו´. היינו בין רבנן בין ר´´ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון: לאו דזרות. פי´ בקונט´ וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ´´ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ´ בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר´´ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י´ יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי´ בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה´´מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע´´ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא

עמוד ב´:

לא קא מיבעיא לי כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה מאי אמר רב אהרן לרבינא ת´´ש דתניא ר´´א אומר כל שהוא {ויקרא ו-טז} בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו: מתני´ מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים למזבח ואין בהן לכהנים ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים שתי. הלחם ולחם הפנים נאכלין לכהנים ואין בהם למזבח ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח: גמ´ ותו ליכא והא איכא עולה איכא עורה לכהנים והא איכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה והא איכא נסכים לשיתין אזלי ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי אישים קמ´´ל דלשיתין אזלי מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלין: שתי הלחם ולחם הפנים: ותו ליכא והא איכא חטאת העוף איכא דמה והאיכא לוג שמן של מצורע איכא מתנותיו ומאי בזו לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן לשריפה אתיין קמשמע לן דבזו יפה כח כהנים לעולם:
מתני´ כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן חלות בוללן דברי רבי וחכ´´א סולת החלות טעונות בלילה ורקיקין משיחה כיצד מושחן כמין כי והשאר נאכלין לכהנים:
גמ´ למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי מנחת מאפה ת´´ר {ויקרא ב-ז} ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קרבנך קרבנך לגז´´ש

רש"י

כי קמיבעיא לאו דכליל תהיה. בכהן שאכל את אימורין מזבח של כהן מי הוי חייב משום לאו דכליל תהיה כמו כהן שאכל מנחת כהן שחייב משום כליל תהיה. מ´´ר ז´´ל: ותו ליכא. דליהוי כולה למזבח: הא איכא עולה. דהויא כולה למזבח: עורה לכהנים. ולא חשיב כולה למזבח: מוראה ונוצה. דלא קריבי במזבח: לשיתין אזלי. ולא לאשים והאי לא חשיב למזבח: ומאי בזה. דמשמע בזה למזבח ולא אחר: לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפה לאשים. דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין ומתניתין דקתני בזה יפה כח מזבח דאתי כולה למזבח ולא אחר: מסייעא לשמואל קומצו. וקומצו אזיל למזבח ושיריו לכהנים דבזה יפה כח שניהם והיינו דקתני מתניתין בזה יפה כח מזבח לאפוקי שמן דיפה בו כח שניהן: תו ליכא. מידי דהוי כולו לכהנים: איכא דמה. דכתיב (ויקרא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח: איכא מתנותיו. לבהונות דלא הוה כוליה לכהנים: לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן (מי שיתנדב שתי לחם לשני הלחם בלא שני כבשים אפילו הכי של כהנים הן ולא אתו (לשירים) לשריפה. ע´´א שתי הלחם הבאות בפני עצמן) כגון שלא היו כבשים שנאבדו וקאמרי לעיל בפרק התכלת (דף מו) יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ופליגי אמוראי התם דאיכא למ´´ד לאכילה הויין ואיכא למ´´ד לשריפה אתיין כ´´ש. ע´´א לאפוקי ממ´´ד מדר´´ע דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים וכו´ דסבר הכבשים אין מעכבין את הלחם: קמ´´ל בזו בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח כהנים לעולם דאפילו באות בפני עצמן לעולם יפה כח כהנים ולאכילה אתיין מעיקרא (אבל אין נאכלין וטעונין צורה ולא מ´´ה): מתני´ כל המנחות הנעשות בכלי שרת. כגון מנחת מחבת ומרחשת טעונות ג´ פעמים מתן שמן: יציקה ובלילה ומתן שמן. שבתחילה הי´ נותן השמן בכלי קודם נתינת הסלת ואחר כך נותן עליו את הסלת וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך ב´ מתנות צריכה ואע´´ג דבמתני תני יציקה תחילה אפ´´ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתני´ בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה. מ´´ר ז´´ל: מנחת הסלת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת: חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה דברי רבי: וחכמים אומרים סלת. בוללן: החלות. שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות: כיצד מושחן. לרקיק: כמין כי. יווני שבלשונינו קורין לכ´´ף שלהן כי שהיה נוטל מן השמן באצבעו כמין כי יווני: והשאר. שמן נאכל לכהנים: גמ´ ת´´ר סלת בשמן תעשה. משמע שתהא הסלת ניתנת בשמן מלמד שטעונין מתן שמן בכלי קודם לכל דבר ואחר כך נותן הסולת על גביה והאי קרא במנחת מרחשת כתיב וה´´ה למחבת ולשאר מנחות: קרבנך. דבתרוייהו כתיב קרבנך במחבת ובמרחשת:

רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל לא קא מבעיא לי. דודאי חייב שהרי זר הוא אצלה: כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה. מי קאי נמי אכל הנקטרים או דלמא אמנחות לחודייהו: ותו ליכא. מידי דכוליה למזבח דקתני מתני´ בזה יפה כח המזבח: איכא מוראה ונוצה. שאין ניתנין נגל המזבח אלא אצל המזבח: לשיתין אזלי. שהיה לול קטן במזבח ובו יורד היין לשיתין במס´ סוכה בפ´ החליל: מאי בזו. יפה כח דקתני במתני´ למה ליה למתנייה כלל פשיטא דהא לא מספקי לן כלל מידי דאצטריך מתני´ למעוטי דהא כל הנאכלים כתיבי בקרא: המתנדב יין. בלא קרבן: מזלפו על גב האשים. על האש דהשתא הוי כוליה למזבח קמ´´ל דלא הוי כוליה למזבח אלא מנסכו כשאר נסכים ויורדין לשיתין: מסייע. מתני´ לאידך מילתא דשמואל דאמר שמואל המתנדב שמן קומצו ומקטיר הקומץ: ושיריו נאכלין. דלא הוי כוליה למזבח ושאני ליה לשמואל בין שמן דמצי קמיץ ובין יין דלא מצי קמיץ: והאיכא חטאת העוף. דכוליה לכהנים: איכא דמה. למזבח: והאיכא לוג שמן של מצורע. דכוליה לכהנים: מתנות. על הפרכת דכתיב והזה מן השמן באצבעו [שבע פעמים לפני ה´]: לאפוקי ממאן דאמר. בפ´ התכלת שתי הלחם הבאות בפני עצמן כשאין להם כבשים לשריפה אתיין ולא לאכילה קמ´´ל דבזו יפה כח כהנים לעולם: מתני´ הנעשות בכלי. מפרש בגמרא למעוטי מאי: קודם לעשייתן. נותץ תחלה שמץ בכלי ונותץ סולת עליה ולשה בפושרין ונותן שמן עליה ובולל וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה: והחלות בוללן. למנחת מחבת ומרחשת כשהן חלות אפויות בוללן שחוזר ופותחן ונותן שמן לבוללן: וחכמים אומרים. כשהן סולת בוללן: החלות. בוללן ורקיקין מושחן השתא מיירי במנחת מאפה: מושחן. שלימים: כי. אות יוונית ועשויה כמין טית כהפרשת גודל מאצבע: ושאר השמן נאכל לכהנים:. הנעשית בכלי למעוטי מאי: למעוטי מנחת מאפה. (דבמתנות) [דבתנור] נאפות תחילה ומיציקה ממעט לה כדמפרש לקמן: בשמן תעשה. משמע בתוך השמן תנתן אלמא טעונה ליתן שמן תחילה קודם לעשייתה ובמנחת מרחשת כתיב וגמרינן קרבנך נאמר כאן קרבנך במרחשת ונאמר קרבנך במחבת. במנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן שבתחילה ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בלילה ויציקה וגמרינן הך מהך:

תוספות

קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד´´א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס´´ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ´´ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי´´ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא´´ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי´´ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא´´ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי´´ל דפלוגתא לא קמיירי וא´´ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז) וי´´ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי´´ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות: ובזה יפה כח כהנים מכח המזבח. אע´´ג דאיכא כבשים בהדי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים מגופו מיהא ליכא למזבח: והאיכא עולה. וא´´ת והאיכא לבונה דאמרינן בפרק בתרא (לקמן קו:) האומר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב כולו למזבח אלא לבונה וי´´ל דלא מיירי הכא אלא במידי דחזי לאכילה ולהכי לא חשיב נמי עצים לרבי: לאפוקי מדשמואל כו´. עיקר מילתא בפרק התדיר (לקמן צא:) ופריך עלה טובא והא דלא פריך מהכא לפי שאינו אלא מייתור משנה ומהאי טעמא נמי לא מייתי התם סייעתא מהכא אההיא דשמואל והתם מוכח טעמא דשמואל משום דבר שאין מתכוין: קומצו ושיריו נאכלין. [אבל] יין צלול הוא ואי אפשר לקומצו: איכא מתנות. פירוש מתנות על הפרוכת ולא משמע כן בהקומץ רבה לעיל (דף כז:) דאמר שבע הזאות שבפנים ושבמצורע מכלל דשל מצורע לא הוי בפנים ועוד תנן בסוף נגעים בא לו אצל מצורע לשער נקנור נתן מן הדם על תנוך נטל מלוג השמן ויצק וטבל והזה ז´ פעמים כנגד בית קדשי הקדשים כו´ בא לו אצל מצורע כו´ מדלא קתני בא לו להיכל משמע שבעזרה עומד ומדהדר תני בא לו אצל מצורע משמע שלא היה עומד בשער ניקנור: למעוטי מנחת מאפה. לא מיקרי נעשית בכלי דקסבר אין תנור מקדש: