סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא: קוצרין מפני הנטיעות ומפני בית האבל ומפני בית המדרש: מאי טעמא {ויקרא כג-י} קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצוה: ולא יעשה כריכות אבל מניחן צבתים: מאי טעמא דכמה דאפשר לא טרחינן: מצות העומר להביא מן הקמה: תנו רבנן {ויקרא ב-יד} ואם תקריב מנחת בכורים מה תלמוד לומר לפי שמצות העומר להביא מן הקמה מנין שאם לא מצא מן הקמה יביא מן העומרין תלמוד לומר תקריב דבר אחר תקריב לפי שמצוה להביא מן הלח ומנין שאם לא מצא מן הלח יביא מן היבש תלמוד לומר תקריב דבר אחר תקריב לפי שמצותו לקצור בלילה מנין שאם נקצר ביום כשר (ת´´ל תקריב) ודוחה את השבת ת´´ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מ´´מ תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה: נקצר ביום כשר: והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואברים זה הכלל דבר שמצותו כל היום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום נמי לא אמר רבה לא קשיא הא רבי והא ר´ אלעזר בר´ שמעון דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק דברי רבי ר´ אלעזר בר´ שמעון אומר בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ר´ אלעזר בר´ שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר´ עקיבא כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת וסבר לה כרבי ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתנן רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצותו פסול ורבי לאו תלמידיה דר´´ש הוא והתניא אמר רבי כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע היינו מעלין לו שמן ואלונטית מחצר לגג ומגג לקרפיף ומקרפיף לקרפיף אחר עד שאנו מגיעין למעיין שאנו רוחצין בו סבר לה כאידך דרבי שמעון דתניא אמר ר´ שמעון בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להן עד שתחשך
רש"י
ר´´מ סבר לה כר´´ע בחדא בלא הביא שליש ופליג עלי´ בהביא שליש: מ´´ט. אאבל ואבית המדרש קאי דנטיעה נפקא לן כדלעיל ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ומבית האילן אין מביאין עומר [כדאמרינן] בפ´ כל קרבנות (לקמן דף פה.) ללישנא דפרישית לעיל משום כלאים מהדר אף אנטיעות: קצירכם. ראשית קצירכם (ויקרא כג) לקצירכם תהא זו ראשית ולא לקציר מצוה: מה ת´´ל. והא כתיב בסיפיה דקרא תקריב מנחת בכוריך: מן הקמה. דכתיב חרמש בקמה: מן הלח. דכתיב כרמל: בלילה. כדאמרן בריש פירקין אי אתה מוצא תמימות אלא א´´כ אתה מתחיל מבערב: כל שהוא. אף מן העמרים: מ´´מ. אף מן הרחוק מירושלים: ולהקטיר חלבים. מה שמתעכל מן המזבח מחזיר כל הלילה: שמצותו כל היום. כגון שחיטה וזריקת דמים דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו את בני ישראל וגו´: מה דיום בלילה לא. דקדשים ששחטן בלילה פסולין דאמר במסכת נדה (דף מ.) זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין פרט לכששחטה בלילה פסולה כו´ בפרק יוצא דופן (שם): אם יש אחרת. אפילו במחובר מביאין אחרת תחתיה וקוצרין וטוחנין אותה ביום שלא יאמרו מותר להקריב מנחה טמאה ואפי´ דיחיד: שנקצר שלא כמצותו פסול. (הלכך) ומצות קצירה בלילה ולא ביום הלכך הא דתני לעיל נקצר ביום כשר רבי היא והא דתניא פסול רבי אלעזר ברבי שמעון: [רבו של אביו]. ר´´ש תלמידו של ר´´ע כדאמר ביבמות בפרק הבא על יבמתו (דף סב:) והיה העולם שמם עד שבא ר´´ע כו´: כלל אר´´ע. במילה קא מיירי בפרק רבי אליעזר דמילה: וסבר לה. ר´ אלעזר כר´ ישמעאל דאמר קציר העומר מצוה ודוחה שבת: ואי ס´´ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת. הא סבירא לן כר´´ע דכל שאפשר לעשותה מע´´ש אינה דוחה שבת אלא מדדחי שבת ש´´מ נקצר שלא כמצותו פסול ומצותו לא הויא אלא במוצאי י´´ט וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום: ורבי לאו תלמידיה דר´´ש הוא. בתמיה ואמאי לא שמיע ליה מדר´´ש דסבר לה כר´´ע דכל שאפשר מע´´ש לא דחיא שבת: היינו מעלין לו כו´. ורבי שמעון לטעמיה דאמר בעירובין (דף פט.) אחד גגות וחצירות רשות אחת להן לכלים ששבתו בתוכן: אלונטית. בגד להסתפג בו: סבר לה כאידך דר´´ש. דאמר חביבה מצוה בשעתה הלכך אף על גב דכשרה מע´´ש עבדי לה בשעתה ודחיא שבת וגבי מילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע´´ש אינה דוחה שבת כגון הבאת אזמל דאין לה זמן קבוע: אברים ופדרים כשרין כל הלילה ולא היה ממתין. לאברי תמידין ומוספין דשבת עד שתחשך אלמא דחינן שבת משום חביבה מצוה בשעתה:
תוספות
סבר לה כוותיה בחדא. בכה´´ג הוה מצי לשנויי לעיל דאמר בשיטת ר´´ש אלא ניחא ליה לאוקומי כר´´ע רביה ואיכא השתא שלשה תנאי: קצירכם ולא קציר מצוה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) דריש קצירכם שלכם יהא ואידך קצירכם דכל ישראל: כריכות. פירש בקונט´ אלומות ואי אפשר לומר כן כדמוכח פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כב:): מנין שאם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת. לרבי אליעזר דאמר (דאי) [דאפי´] אפשר לעשות מערב שבת דוחה את השבת ניחא אבל לר´ עקיבא לא יתכן אע´´ג דמצותו בלילה כיון דבדיעבד ביום כשר וצריך לומר דדוחה את השבת לאו אקצירה קאי אלא אהקרבה והא דלקמן דדריש ליה ממועדי ה´ שהכתוב קבע מועד אחד לכולן והכא מייתי לה מתקריב לאו דוקא דהא טומאה נפקא לן לקמן ממועדי ה´ והכא מייתי לה מתקריב: אף דלילה ביום לא. ע´´כ ביום שלמחרת קאמר דאי ביום שלפניו הרי הקטר חלבים דכשרים ביום שחיטתן ותימה דא´´כ מאי קשה לימא מתני´ דלמא נקצר ביום כשר היינו ביום שלפניו כהקטרת חלבים וי´´ל דלענין קצירה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו כדילפינן בריש פירקין (דף סו.) קצירה וספירה: הא רבי הא רבי אלעזר ברבי שמעון. כסתם משנה דמגילה (דף כ:) הלכה כדפרישית בריש פירקין (דף סו. ד´´ה זכר): הבא אחרת תחתיה. בפ´´ק דיומא (דף ז.) מפרש דאפילו למאן דאמר טומאה הותרה היא בציבור מביא אחרת להתיר שירים: בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. מילתיה דר´ עקיבא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל.) ובפסחים בפ´ אלו דברים (דף סט:) ולקמן בשתי הלחם (דף צו.) ולא סבר לה כוותיה לגמרי אלא בההיא דכל מלאכה שאפשר כו´ דפליג ר´ אליעזר ולא סבר ליה כוותיה דשמותי הוא אבל בההיא דמה חריש רשות סבר לה כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא דמוקי קרא לחריש של ערב שביעית: אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת. ואע´´ג דלכתחילה מצותו בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן:
עמוד ב´:
ורבי אלעזר בר´ שמעון לא שמיע ליה אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת ולרבי ה´´נ דחתה שחיטה את השבת אלא קסבר רבי קצירת העומר לא דחיא שבת ולא והתנן וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלש היה בא דלא כרבי וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול בשלשה בשלש קופות ובשלש מגלות דלא כרבי ובשבת יאמר להם שבת זו דלא כרבי: נקצר ביום כשר ודוחה את השבת: מאן שמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי וקתני ודוחה את השבת מאי לאו קצירה לא להקרבה אבל לקצירה לא והתניא רבי אומר {ויקרא כג-מד} וידבר משה את מועדי ה´ מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן {במדבר ט-ב/ג ??} במועדו {במדבר כח-ב} במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה שאר קרבנות הצבור מנין תלמוד לומר {במדבר כט-לט} אלה תעשו לה´ במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת´´ל וידבר משה את מועדי ה´ הכתוב קבע מועד לכולן למאי אילימא להקרבה שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכותה גבי עומר לקצירה וקא דחי את השבת אלא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפיה וקסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה וסבר רבי תנור מקדש והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר´ אלעזר בר´ שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן אמר רב נחמן בר יצחק הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר:
הדרן עלך רבי ישמעאל
מתני´ ואלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת עובדי כוכבים ומנחת נשים ומנחת העומר ומנחת חוטא ומנחת קנאות ר´´ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו ושירים קריבים לעצמן: גמ´ אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן מאי קא משמע לן לאפוקי מר´´ש דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קא משמע לן דלא: ושיריהן לכהנים: מנלן דכתיבא כתיבא ודלא כתיבא כתיב בה {ויקרא ו-ז} וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו´ והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו באה חיטין לא קמיבעיא לן כי קא מיבעיא לן באה שעורין באה שעורין נמי מדנקמצת שיריה לכהנים אליבא דרבנן לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן אליבא דר´´ש דאמר איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא דתנן ר´´ש אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת הקומץ קרב בעצמו והשירים קריבין בעצמן מנלן אמר חזקיה דאמר קרא {ויקרא ז-י} וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה אם אינו ענין לבלולה של חיטין תנהו ענין לבלולה של שעורין ואם אינו ענין לחרבה של חיטין תנהו ענין לחרבה של שעורין והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים
רש"י
ורבי אלעזר בר´´ש לא שמיע ליה. הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע´´כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע´´ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה´´נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת: וחכמים אומרים כו´ ובשבת כו´ ונקצר כו´ . כל הנך מייתי משום פירכא: רבי היא. דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום: מה ת´´ל. והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן: במועדיכם. ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין: מנין לרבות עומר. דלא כתיב בההיא פרשתא: והקרב עמו . כבש הבא עם העומר: והקרב עמהן. כבשי עצרת: ת´´ל וידבר משה וגו´. ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]: שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה. ואע´´ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו´: לא עומר להקרבה. דאי אפשר לה מאתמול: וב´ הלחם לאפיה. דקסבר תנור מקדש כו´: אלא בשחיטה. אבל באפיה לא קדשי: קדוש ואינו קדוש . מפרש בפרק התכלת (לעיל דף מז.): הוקבעו. שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור: מתני´ ואלו מנחות: מנחת הסלת. היתה נקמצת עיסה: ומנחת חוטא. של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל: גמ´ דכתיבא. בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות: דלא כתיב בהו. כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים: באה חיטין לא קמיבעיא ליה. דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין: באה שעורין. כגון מנחת העומר ומנחת קנאות: מדנקמצת. דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה: אליבא דרבנן. דאמרי במתני´ ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים: כי קמיבעיא ליה אליבא דר´´ש דאמר איכא מנחה כו´. ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע´´ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין: אם אינו ענין לבלולה. שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו: בלולה של שעורין. מנחת העומר: לחרבה של חטין. כגון מנחת מאפה: לחרבה של שעורים. מנחת קנאות: כנגד זבחים. שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל ואלו מנחות. מנחת הסולת. היתה נקמצת עיסה. ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין. אחר אפייתן פותתן ומחזירן לסולת וכולהו כתיבי בויקרא וכתיב במנחת סולת קמיצה ובאינך כתיב אזכרה ואזכרה היינו קמיצה: ומנחת העומר. כתיב אזכרה ואמרי´ בת´´כ נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ. ומנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה. ר´´ש אומר. מפרש בגמרא אבל לת´´ק לא בעינן במנחת כהנים קמיצה אלא נקטרת כמות שהיא: גמ´ כל היכא דתנן. [כלומר] מנחות: עשר תנן. כלומר מנחות שוות בדין אחת: לאפוקי מדר´´ש. דמטפי חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני דלדידיה הוי י´´א מנחות: מנלן. בתמי´: דכתיב בה. ההיא דכתיב בה והנותרת ממנו יאכלו כתיבא: ודלא כתיבא. נפקא לן מההוא קרא דכולל כל המנחות בצו את אהרן זאת תורת וגו´: באה חיטין לא קא מבעיא לן. דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הלכך ההוא בבאה חיטין קמשתעי. מדנקמצת. וודאי שיריה לכהנים דאי לא אמאי קמצי לה: אם אינו ענין. דהא נפקי מזאת תורת המנחה:
תוספות
שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.): הוקבעו ולא ´ הוקבעו. פירשתי בפ´ התכלת מתני´ ואלו ומנחות (באות): חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קר´ נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי´ בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ´´ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א´´ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה: אם אינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן:
הדף היומי לשבת:
תלמוד לומר {ויקרא ז-ט} וכל המנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו יכול לא חלקו מנחות כנגד זבחים שלא קמו תחתיהן בדלות אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות תלמוד לומר {ויקרא ז-ט} וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות שהללו מיני דמים והללו מיני קמחים יחלקו עופות כנגד זבחים שהללו והללו מיני דמים תלמוד לומר {ויקרא ז-ט} ועל מחבת לכל בני אהרן תהיה יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים שהללו עשייתן ביד והללו עשייתן בכלי אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות שאלו ואלו עשייתן ביד ת´´ל {ויקרא ז-י} וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת שזו מעשיה קשין וזו מעשיה רכין אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת תלמוד לומר {ויקרא ז-י} וחרבה לכל בני אהרן תהיה יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים תלמוד לומר {ויקרא ז-י} איש כאחיו ואם על תודה כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כך אין חולקים בקדשים קלים איש איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו תם ההוא מכל נפקא והא אפיקתיה לכדרבי יוסי ברבי יהודה אלא ההוא מוכל רבינא אמר אתיא מדתני לוי דתני לוי {במדבר יח-ט} לכל קרבנם ולכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע סלקא דעתך אמינא {במדבר יח-ט} מן האש כתב רחמנא קמ´´ל לכל מנחתם לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות סלקא דעתך אמינא {שמות כט-לג} ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והאי להתיר קא אתיא ואידך נמי לברר קא אתיא קמ´´ל {במדבר יח-ט} לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סלקא דעתך אמינא נבילה היא קמ´´ל {במדבר יח-ט} לכל אשמם לרבות אשם נזיר ואשם מצורע אשם מצורע בהדיא כתיב ביה {ויקרא יד-יג} כי כחטאת האשם הוא לכהן אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע סלקא דעתך אמינא להכשיר קא אתי קמ´´ל {במדבר יח-ט} אשר ישיבו זה גזל הגר {במדבר יח-ט} לך היא ולבניך שלך היא ולבניך אפילו לקדש בו את האשה אמר רב הונא
רש"י
תלמוד לומר לכל בני אהרן תהיה. שלא יחלקו זה כנגד זה אלא בין כולם יחלקו המנחות: שלא קמו. מנחות תחת זבחים: בדלות. שאין מביא מנחה אלא בדלי דלות שנאמר אם לא תמצא ידו וגו´ עד ולקח שתי תורים: שהרי קמו תחתיהן בדלות. שהמחוייב קינין ואין לו יכול להביא מנחה: תלמוד לומר ועל מחבת לכל בני אהרן. אם אינו ענין למנחות תנהו ענין לזבחים ועופות: עשייתו ביד. מליקה בציפורן: בכלי. בסכין: יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים. שלא יתנו חטאת כנגד אשם ולא מנחת מאפה כנגד מנחת הסולת דכולם קדשי קדשים הן אבל יחלקו בקדשים קלים כגון שלמים כנגד תודה: תלמוד לומר איש כאחיו. וסמיך ליה אם על תודה דמקרא נדרש לפניו ואיתקוש קדשים קלים לקדשי קדשים למנחות לענין חלוקה: ואין קטן חולק. אבל אוכל בחלק אביו: ההיא. ברייתא שאין חולקין: מכל נפקא. וכל מנחה בלולה בשמן (ויקרא ז): הא אפיקתיה. לכל מנחה בלולה לעיל בפ´ כל המנחות (דף סג:) לכדרבי יוסי בר´ יהודה דאמר מה כל האמור למטה שני מינין: ההוא מוכל נפקא. ברייתא מכל והא דאם אינו ענין כו´ תנהו ענין לחריבה של שעורין נפקא לי´ ממנחה: לרבות לוג שמן של מצורע. שהשיריים שמשתייר משל בהונות הוו לכהן: מן האש כתיב. דדבר שממנו לאישים הוא דשיריים לכהנים אבל לוג שאין ממנו לאישים אימא לא ליהוי לכהן [להכי] כתב לכל קרבנם: לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות. שנקמצו ושיריים לכהנים ומריבוי אתיא דנקמצות ושיריים לכהנים: והאי. מנחת העומר להתיר חדש אתיא: ואידך. מנחת קנאות: לברר. עון אתיא ולא לכפרה אימא לא יהו שיריה נאכלין קמשמע לן: לרבות חטאת העוף. שנאכלת לכהנים: נבילה היא. משום מליקה ולא תאכל קמשמע לן: להכשיר אתי. ליחול עליה נזירות טהרה ולא יהא נאכל: זה גזל הגר. דכתיב (במדבר ה) אם אין לאיש גואל האשם המושב לכהן זה הקרן שאם גזל את הגר ומת הגר ורוצה להחזיר גזילו ואין לו יורשין יחזירנו לכהנים ויביא קרבן אשם על השבועה שכפר ונשבע לו: שלך הם. כל הני דמתרבו מהאי קרא: לקדש בו. כדאמר (קידושין דף נב: ע´´ש) המקדש בחלקו בקדשי קדשים מקודשת:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל לכל בני אהרן. משמע כולם יאכלו ממנה: שלא קמו. מנחות תחת זבחים בדלות דמי שנתחייב עולה או חטאת אין מביא תחתיה מנחה אבל מביא תחתיה תורים: מנחות. קמו תחת עופות דכתיב בויקרא ואם לא תשיג ידו לשתי תורים: לכל בני אהרן תהיה. אכולה קרא קאי: ת´´ל על מחבת. מרבויא דקרא דהא ממילא ידענא דמחבת כשאר מנחות ואם אינו ענין לה תנהו לזבחים ועופות: יכול לא יחלקו בקדשי קדשים. כגון חטאת כנגד חטאת ואשם כנגד אשם: אבל יחלקו. שלמים כנגד שלמים דהא לא גלי קרא [אלא] גבי מנחה דקדשי קדשים היא: ת´´ל איש כאחיו. וסמוך ליה אם על תודה: איש. איש כאחיו: מוכל. מרבוי דוי´´ו: אתיא. למנחת העומר וקנאות דשיריהם נאכלים מדתני לוי: לרבות לוג שמן של מצורע. שיהא מה שנאמר מן ההזאות נאכל לכהנים: סד´´א מן האש. וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש והאי לאו ממותר אישים הוא: אשר כופר בהם. ודרשינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים הילכך מידי דכפרה [אכלי] כהנים אבל הנך לא: אלא אשם נזיר. [שיהא] נאכל כאשם מצורע: להכשיר אתי. לתגלחת ולטמא למתים ומידי דלאו לכפרה לא [אכלי] כהנים קמ´´ל: זה גזל הגר. דכתיב האשם המושב לה´ לכהן ואמרי´ בבבא קמא בהגוזל קמא דבגזל הגר הכתוב מדבר:
תוספות
תלמוד לומר איש כאחיו. ואם על תודה כר´ יהודה מוקמינן הך ברייתא בפ´´ב דקידושין (דף נב: ונג.) וגרסינן התם וסמיך ליה תודה משמע דמסמוכין דריש וקשיא דר´ יהודה לא דריש סמוכין בפרק קמא דיבמות (דף ד.) והתם פירשתי: איש חולק אפילו בעל מום. לשון חולק לאו דווקא דהא קאמר אין חולקין אלא כלומר אין מקפידין בו אבל חלוקה גמורה לא עבדי ליטול בשוה וכן הא דתנן בשילהי בכורים והן מתחלקין ביניהם כקדשי המקדש וכן הני דבריש טבול יום (זבחים דף צט.) לשון חלוקה לאו דווקא וקצת קשה מהא דתנן בפ´ שואל (שבת דף קמח:) ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב ושמא מפני דרכי שלום בעלמא היו עושין ועוד נראה דדווקא קאמר אין חולקין לענין שיהא שלו לקדש בו את האשה דאהכי מייתי ליה בפ´´ב דקידושין (דף נג.) אי נמי י´´ל דלא ממעטינן הכא אלא שאין מחלקין מנחה חריבה זו כנגד מנחה חריבה אחרת אבל מנחה אחת בפני עצמה מחלקין וכן זבח אחד והא דפריך התם בפרק האיש מקדש (גם זה שם) מהא דתנא הצנועים מושכין ידיהן והגרגרנין חולקין ולא משני במנחה אחת שאני משום דהתם לאו מלשון חולקין גרידא דייק מדלא מייתי ממתני´ דטבול יום וממתניתין דביכורים [אלא] כדפי´ התם בקונטרס דס´´ד דהאי חולקין לאו ליטול חלקו המגיעו קאמר דגבי לחם הפנים (יומא לט.) תניא ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היתה ברכה מצויה בלחם הפנים [וכל כהן שמגיעו כזית] יש אוכל ושבע ויש שבע ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה בלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול כו´ וכיון דהוי כפול למאי חזי אלא דרך עילוי חולקין מניח חלקו לחבירו ונוטל כנגדו במקום אחר אלמא אית בהו דין חלוקה ומשני חלקו המגיעו קאמר וכשאינו שוה לו חוטף חלק חבירו ואוכלו והא דתנן במסכת סוכה (דף נו.) הנכנסין חולקין בצפון חלקו המגיעו קאמר ובעוד שהיתה בו ברכה: והא אפיקתיה לכדר´ יוסי ברבי יהודה. וא´´ת והא מסקינן כולה הך סוגיא לר´ שמעון ואיהו פליג עליה בסוף כל המנחות באות מצה (לעיל סג:) ועוד דמוקמינן להך ברייתא בקידושין (דף נג.) כרבי יהודה ואיהו נמי פליג עליה וי´´ל דדייק הכא אם איתא דרבי יוסי ברבי יהודה אית ליה הך ברייתא היכי דריש: מן האש כתיב. תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל: זה גזל הגר. ואתא קרא לאשמועינן כדדרשינן בהגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) האשם המושב לה´ לכהן ובספרים ישנים גרסינן בפ´ ב´´ש בזבחים (דף מד:) גזל הגר בהדיא כתיב ביה דכתיב בפרשת נשא לו יהיה ופי´ שם בקונטרס דלא גרסינן ליה משום דחטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיבי כל אחד ואחד במקומו וסידרו לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח וקשה לפירושו דא´´כ מאי קא פריך אשם מצורע בהדיא כתיבי ביה אלא כל הני דאתא קרא לרבויי להו לא כתיבי בשום מקום כגון לוג שמן של מצורע ומנחת העומר ומנחת קנאות וחטאת העוף ואשם נזיר מיהו צריך לדקדק אמאי צריך לכל בכל הני לרבוינהו מדכתיב קרבנם ומנחתם חטאתם ואשמם הוה שמעינן להו כיון דשאר כתיבי כולהו בהדיא והני לא כתיבי דמזאת תורת המנחה וזאת תורת החטאת וזאת תורת האשם לא הוה ידעינן הני כדמפרש טעמא בכל חד וחד: ואפי´ לקדש בו את האשה. הא דדרשינן בסוף הגוזל קמא (בבא קמא ד´ קט:) ובמס´ ערכין בסוף המקדיש (דף כח:) גבי גזל הגר האשם המושב לה´ לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר על כרחין אית לן למימר דלאו משולחן גבוה קא זכו דאם לא כן היאך מקדשין בו את האשה הא אמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף נב:) המקדש
עמוד ב´:
שלמי העובדי כוכבים עולות איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא איבעית אימא סברא עובד כוכבים לבו לשמים ואיבעית אימא קרא {ויקרא כב-יח} אשר יקריבו לה´ לעולה כל דמקרבי עולה ליהוי מתיב רב חמא בר גוריא עובד כוכבים שהתנדב להביא שלמים נתנן לישראל ישראל אוכלן נתנן לכהן הכהן אוכלן אמר רבא הכי קא אמר על מנת שיתכפר בהן ישראל ישראל אוכלן על מנת שיתכפר בהן כהן כהן אוכלן מתיב רב שיזבי אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים מנחת עובדי כוכבים א´´ר יוחנן לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר´´ע דתניא {ויקרא כב-ג} איש מה ת´´ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל {ויקרא כב-יח} אשר יקריבו לה´ לעולה אין לי אלא עולה שלמים מנין תלמוד לומר נדריהם תודה מנין תלמוד לומר נדבותם מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים ת´´ל נדריהם לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם א´´כ מה ת´´ל עולה עולה פרט לנזירות דברי ר´ יוסי הגלילי ר´´ע אומר אשר יקריבו לה´ לעולה אין לי אלא עולה בלבד והאי פרט לנזירות מהכא נפקא מהתם נפקא {במדבר ו-ב} דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרים אי מהתם הוה אמינא קרבן הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו קמ´´ל כמאן אזלא הא דתנן אמר ר´´ש שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהן עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה קריבין משלו ואם לאו קריבין משל ציבור לימא ר´ יוסי הגלילי ולא ר´´ע אפילו תימא ר´´ע עולה וכל חבירתה מאן תנא להא דת´´ר {במדבר טו-יג} אזרח אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים ת´´ל ככה מני לא ר´ יוסי הגלילי ולא ר´´ע אי רבי יוסי הגלילי הא אמר אפילו יין נמי אי ר´ עקיבא הא אמר עולה אין מידי אחרינא לא איבעית אימא ר´ יוסי הגלילי ואיבעית אימא ר´´ע איבעית אימא ר´ יוסי הגלילי סמי מההיא יין ואיבעית אימא ר´´ע עולה וכל חבירתה: ר´´ש אומר מנחת חוטא של כהנים [וכו´]: מנה´´מ דת´´ר {ויקרא ה-יג} והיתה לכהן כמנחה שתהא עבודתה כשרה בו אתה אומר שתהא עבודתה כשרה בו או אינו אלא להתיר מנחת חוטא של כהנים ומה אני מקיים {ויקרא ו-טז} וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל מנחת נדבתו אבל חובתו תהא נאכלת תלמוד לומר והיתה לכהן כמנחה מקיש חובתו לנדבתו מה נדבתו אינה נאכלת אף חובתו אינה נאכלת אמר רבי שמעון וכי נאמר והיתה לכהן כמנחתו והלא לא נאמר אלא כמנחה אלא להקיש
רש"י
שלמי העובדי כוכבים. עובד כוכבים שנדר להביא שלמים עולות הן ואין נאכלין וה´´ה דמנחתן כליל: לבו לשמים. כוונתו הוא שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו: כל דמקרבי עולה ליהוי. שיהא דין עולה שאין נאכלת ולא דין שלמים: הכהן אוכלן. כשאר שלמים וקשיא לרב הונא: הכי קאמר נתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן ישראל. כגון שהיה ישראל מחוייב שלמים ונתנן עובד כוכבים להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואוכלו אבל נדר סתם שלמים ניהוי עולה: מנחת עובדי כוכבים. ושלמים כמנחתו דנאכלין לכהנים: והיין והלבונה. שיכול להתנדב ולהביא יין ולבונה: מה ת´´ל לעולה. דמשמע שאין מביאין אלא עולה: פרט לנזירות. כלומר עולה סתם יכולין להביא ולא עולת נזירות שאם נדר בנזיר אין נזירות חל עליו לפי שיש בה עולה חטאת ושלמים: ר´´ע אומר אין לי שמביא אלא עולה לחוד. פרט לכל שאר קרבנות והאי דתני שלמי העובדי כוכבים עולות היינו אליבא דר´´ע ומתני´ דקתני מנחת עובדי כוכבים רבי יוסי הגלילי היא: אי מהתם. מאשר יקריבו לה´ לעולה: הוה אמינא קרבן נזירות הוא דלא לייתי. חטאת עולה ושלמים אבל וכו´: קמ´´ל. כי יפליא דאין נודרין כלל דאפי´ נזירות לא חיילין עלייהו: התקינו בית דין וזה אחד מהן עובד כוכבים ששילח כו´: לימא רבי יוסי היא. דמרבי ביין דהיינו נסכים: ולא ר´´ע. דאמר אין לי אלא עולה ולא נסכים: אפי´ תימא ר´´ע. דהאי דאמר ר´´ע דאין נודרין אלא עולה עולה וכל חבירתה דהיינו נסכים אבל נסכים לחודייהו לא: אזרח. בנסכים כתיב (במדבר טו) כל האזרח יעשה ככה: ואין העובד כוכבים. מתנדב להביא נסכים בלא זבח: ככה. עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים: הא אמר אפי´ יין לחודיה נמי. מביא כדקתני מנין לרבות העופות והיין לחודיה דהיינו נסכים שמביא והכא תניא אין העובד כוכבים מביא נסכים: הא אמר עולה. לחודה אין מידי אחריני לא והכא קתני דעולתו טעונה נסכים: סמי מכאן נסכי יין. ואמר מנין לרבות העופות והלבונה ולא תיתני היין: והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב: שתהא עבודתה כשרה בו. שאם חטא ונתחייב להביא מנחה יכול להקריבה הוא בעצמו דהכי משמע והיתה לכהן מנחת חוטא של עצמו כמנחת נדבתו שיכול להקריבה הוא בעצמו: או אינו אלא להתיר שירי מנחת חוטא של כהנים. באכילה כמנחת ישראל: והיתה לכהן. מקיש חובתו דהיינו מנחת כהן לנדבתו דהיינו כמנחה דמשמע כמנחת נדבתו מה נדבתו אינה נאכלת ואינה נקמצת דכתיב (ויקרא ו) כליל תהיה: אף מנחת חובתו אינה נאכלת. ומאחר דאינה נאכלת אי אתה יכול להתיר מנחת
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל בלבו לשמים. דאינו יודע בטיב קרבן וכי נדר בלבו לשמים נדר הלכך כליל הן לגבוה: אשר יקריבו לה´ לעולה. יהיה ובעובד כוכבים קא מיירי ורישא דקרא איש איש מבית ישראל וגו´ ואמרי´ לקמן מה ת´´ל איש איש לרבות עובדי כוכבים כו´: נתנו לישראל. לאפוקי לעובד כוכבים דלא ספינן קדשים דערל אסור בקדשים כדאמרי´ בהערל ביבמות: שיתכפר בהן ישראל. שאמר העובד כוכבים הרי זו שלמים להקריבה בשם פלוני שנדר להביא שלמים דהנך ודאי נאכלים דהא בשביל ישראל קא אתו ומתנה הוא דיהיב ליה עובד כוכבים: מנחת עובד כוכבים. אלמא דקרבן העובד כוכבים נאכל: העופות. עולת העוף: והיין. לנסכים: פרט לנזירות. קרבן נזיר דהואיל ואין נזירות חלה עליו כדאמר לקמן קרבן נמי לא מייתי: וזה אחד מהו. לעיל מיניה קא מיירי שהתקינו בהמה הנמצא בעזרה יהיה נסכיה קריבין משל צבור: לימא. הא דקתני דעובד כוכבים מביא נסכים ר´ יוסי הגלילי היא ולא ר´ עקיבא: וכל אביזרא. כל חברותיה דהיינו נמי נסכים הבאים עמה: ואין העובד כוכבים מביא נסכים. בלא קרבן: שתהא עבודתה כשרה בו. כהן שחטא מקריב הוא עצמו מנחתו והכי דרשינן והיתה לכהן כלומר אם משל כהן תהא כשרה לו להקריב כשאר מנחות: או אינו. אלא דהכי משמע אם של כהן היא תהא כמנחת חוטא של ישראל ששיריה נאכלין: ומה אני מקיים כו´. במנחת נדבתו מוקמינן לה: כמנחה. כשאר מנחתו תהא מנחת חובתו:
תוספות
בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינה מקודשת דמשולחן גבוה קא זכו אלא לענין אחר קאמר דאין יכול ליתנו לכל כהן שירצה ומיהו הא מילתא דריש התם מדכתיב מלבד איל הכיפורים ושמא אתא קרא לאשמועינן דמועלין בו עד שיבא ליד כהן כדאמר גבי חרמים בסוף המקדיש (ערכין דף כט.) כל זמן שהם ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם נתנן לכהן הרי הן כחולין ומדקרייה רחמנא אשם לא הוה ידענא הך מילתא דלא הוה מסתבר לאוקמי הכי וא´´ת והיאך מקדשין בו את האשה הא לאו ממון כהן הוא כדמשמע בסוף הגוזל קמא (בבא קמא דף קי.) דמחזירין בלילה והחזירה חצאין לא יצא דאשם קרייה רחמנא ועוד מסיק התם (דף קי:) דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר משום דאשם קריי´ רחמנא וי´´ל דהנ´´מ קודם חלוקה אבל לאחר שיגיע לכל אחד חלקו נעשה ממון כהן: איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים כו´. תימה דתיפוק לי´ מדכתיב גבי בעלי מומין (ויקרא כב) ומיד בן נכר לא תקריבו מכל אלה הא תמימים תקריבו ואין לומר דהיינו ישראל מומר כמו בן נכר דפסח דהא אמרינן בפ´´ק דתמורה (דף ז. ושם) ומיד בן נכר לא תקריבו למה לי דסד´´א הואיל ולא נצטוו בני נח אלא על מחוסרי אברים לא שנא במזבח דידהו ולא שנא במזבח דידן קמ´´ל וי´´ל דאי לאו איש איש הוה אמינא בבעלי מומין הוא דקאי בלאו אבל תמימים נהי דליכא לאו איסורא מיהא איכא ועוד י´´ל דהאי קרא בקרבן ציבור מוקמינן ליה בת´´כ דהכי תניא התם מנין שאין מקבלין שקלים מן העובדי כוכבים ת´´ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אין לי אלא תמידין שנקראו לחם שאר קרבנות ציבור מנין ת´´ל מכל אלה וקמ´´ל קרא דאפילו בא העובד כוכבים ומוסר לציבור אין מקבלין ממנו וכ´´ש שאין מקבלין ממנו קרבנות של עצמו ומיהו השתא דאשמעינן איש איש דמקבלין מהן נדרים ונדבות מוקמינן נמי קרא בבעלי מומין כדאיתא בתמורה (גם זה שם): אי לרבי יוסי הגלילי אפילו יין נמי. ולא מצי למימר דיין נמי דאמר רבי יוסי הגלילי בבא עם הזבח חדא דהכא מרבי ליה מדכתיב ככה ואיהו מרבי ליה מלכל ועוד מדחשיב ליה בהדי עופות ומנחות דבאין בפני עצמן ועוד דמרבינן ברישא תודה ושלמים ובריש תמורה (דף ג.) משמע [דהא] דאין עובד כוכבים מביא נסכים מיירי בבאין עם הזבח דגרסינן התם קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין ואין מביאין עליהם נסכים וקאמר מנהני מילי ומייתי מברייתא דהכא מיהו ברוב ספרים לא גרסי´ עליהם אבל בספר רבינו גרשם כתוב עליהם ובקונט´ פי´ כאן ואין העובד כוכבים מביא נסכים בלא קרבן:
