לא קשיא כאן שמת לו מת בי´´ד וקברו בי´´ד כאן שמת לו מת בי´´ג וקברו בי´´ד מת לו מת בי´´ד וקברו בי´´ד יום מיתה תופס לילו מדאורייתא מת לו מת בי´´ג וקברו בי´´ד יום קבורה מדרבנן אינו תופס לילו אלא מדרבנן א´´ל רב אשי לרב מרי ואלא הא דקתני אמר לו ר´´ש תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו אבל לא בקדשים נימא ליה קאמינא לך אנא יום מיתה דאורייתא ואמרת לי את יום קבורה דרבנן קשיא אביי אמר לא קשיא כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חיילא עליה אנינות אחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילא עליה אנינות ומנא תימרא דשני ליה בין קודם חצות בין לאחר חצות דתניא {ויקרא כא-ג} לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו ורמינהי {במדבר ו-ז} ולאחותו מה ת´´ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת {במדבר ו-ז} לא יטמא יכול כשם שלא יטמא לאחותו כך אין מטמא למת מצוה ת´´ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאו ש´´מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות ממאי דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי אחר חצות והא רבי ישמעאל והא ר´´ע דתניא לה יטמא רשות דברי רבי ישמעאל ר´´ע אומר חובה לא ס´´ד דרישא דההיא ר´´ע קתני לה דתניא ר´´ע אומר {במדבר ו-ו} נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו היה כהן והוא נזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו שאם היה כ´´ג והוא נזיר לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ולאחותו מה ת´´ל הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאין מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה תלמוד לומר ולאחותו לאחותו לא יטמא אבל יטמא הוא למת מצוה
רש"י
לא קשיא. דר´´ש אדר´´ש הא דקתני הכא אונן לא מייתי פסח כשמת וקברו בי´´ד דיום מיתה דאורייתא ותפיס לילו מדאורייתא כדיליף ליה רבי יהודה לקמן והא דקתני לעיל אוכל פסחו בשמת בי´´ג וקברו בי´´ד דיום קבורה גופיה דרבנן ולא תפיס לילו אלא מדרבנן ורומיא דתרתי מתני´ קמייתא משני לה רב מרי אידי ואידי יום קבורה וכאן בפסח וכאן בשאר ימות השנה כדשנינן לה מעיקרא ומאי אבל לא בקדשים אבל לא בקדשים של כל השנה כולה: הכי גרס לא תפיס לילו עמו אלא מדרבנן: אמינא לך אנינות יום מיתה דאורייתא. דהא מאנינות דאהרן מייתי לה לקמן והתם יום מיתה הואי: ואת מהדרת יום קבורה. דהוא גופיה מדרבנן והתם מודינא: אביי אמר. אידי ואידי ביום מיתה ולעולם אנינות לילה לר´´ש דרבנן ודקתני בברייתא פסח אינו בא באנינות כשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשינן כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו אלמא מייתי ליה אונן כשמת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלח קרבנו ומיהו על כרחך ש´´מ אנינות לילה דרבנן דאי מדאורייתא היא האי לא הוה אכיל נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ליה ואכילת פסחים לא מעכבא לאביי אלא משום דאנינות לילה דרבנן והם לא העמידו דבריהם במקום כרת דדילמא ממנע ולא שחיט א´´נ כיון דעל כרחך שחטיה לאו אורח ארעא דנימרו ישחטנו ע´´מ ליפסל הילכך אוכל פסחו אבל לא שאר קדשים אפי´ ליל פסח דהעמידו דבריהם במקום עשה ומתני´ דדייקינן אי מזמנו ליה אכיל ביום קבורה כדאמר רב אסי לעיל [דמת בי´´ג וקברו בי´´ד] אפילו מדרבנן לא תפיס לילו: דשני לן. מדאורייתא: ורמינהי כו´. מסקנא דמילתיה הוא דבעי לאתויי מגו רומייא ושינויי: לאחותו מה ת´´ל. בנזיר קאי וכיון דכתיב לאביו ולאמו כ´´ש לאחותו: אמרת לא יטמא. רישא דברייתא בנזיר קא מיירי כדתני לה לקמן בשמעתין וה´´ק סיפא הרי שהיה נזיר והוא כ´´ג והולך לשחוט את פסחו או למול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא אי משום נזיר אי משום כ´´ג אי משום פסח וכ´´ש הכא דאיתנהו לכולהו: ולמול את בנו. דמילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו: לאחותו אין מטמא. אלמא אתיא חובה דפסח ואסרה ליה להיטמא ומביא פסח אונן וקס´´ד דתרוייהו קתני אליבא דר´ עקיבא דאמר לה יטמא מצוה והילכך לא מיתוקמא הך בתרייתא אלא בשמת לאחר חצות דאתיא חובת פסח ודחיא למצות טומאה וקמייתא במת קודם חצות דאפקעתיה אנינות מפסח: וממאי. דטעמא דקמייתא משום דקדמה אנינות הוא דתוקמא לר´´ש דאמר לעיל אין מביא פסח אונן במת קודם חצות וכר´´ע: דילמא. טעם דר´´ע לאו משום קודם חצות הוא והיכא דלא איטמי במת ואפילו קודם חצות בעי למעבד פסח והכא משום דאיטמי הוא ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר´ עקיבא יטמא משום דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דה´´ל טמא ופסח יש לו תשלומין בשני והך דקתני לא יטמא רבי ישמעאל היא דאמר רשות הילכך לא תדחייה מצות פסח בשביל רשות דטומאה ולעולם בין לרבי ישמעאל בין לר´´ע אונן שלא נטמא מביא פסחו ואפילו מת קודם חצות דטעם דהכא לאו משום אנינות הוא: דרישא. דההיא דנזיר ר´´ע קתני לה דאומר מצוה הילכך לא מיתרצי אלא משום טעמא דקודם חצות ואחר חצות היכא דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח וטמא והוא הדין לאנינות דהא קדמה והיכא דמת לאחר חצות קדמה חובת פסח ומפקע לחובת טומאה והוא הדין לאנינות: נפש. בנזיר כתיב כל ימי הזירו לה´ על נפש מת לא יבא וסמיך ליה לאביו ולאמו וגו´ וכוליה קרא יתירא הוא דהא כתיב ליה קרובים ורחוקים: נפש אלו הקרובים. לאו ממשמעותא היא דתיקשה לך אם כן למה נאמרו רחוקים דאי לא כתיב תרתי קראי הוה מוקמינן ליה ברחוקים אבל השתא דאיכתיבא תרי קראי נפש קרובים משמע שהן כנפשו: לאביו. מה ת´´ל אם ללמד שלא יטמא לו הרי פירש קרובים ורחוקים אלא בא לפרט את מי אסר את הקרובים אבל לא מת מצוה: לאמו. מה תלמוד לומר אם לאסור הרי למדנו אם להתיר מת מצוה הרי למדנו אלא לא הוצרך לנזיר לבדו אלא ללמדך שאם היתה בו עוד קדושה אחרת כגון שהיה כהן ונזיר התרתי לך בו מת מצוה ממיעוט דלאמו דרשינן לאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למ´´מ וכן כולם: הרי שהלך לשחוט את פסחו. זה שהיה כ´´ג ונזיר וניתוסף בו עוד דבר אחר המעכבו מליטמא שהיה צריך לשחוט את פסחו אף זה לאחותו פטרתי לך בו אבל מיטמא הוא למת מצוה דאם אינו ענין לנזיר לבדו תנהו ענין למי שיש בו כל אלו:
תוספות
הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו´. תימה היכי דייק מהכא דשחיטת פסח דוחה טומאת מתו שאני הכא שהוא כ´´ג ונזיר וכי תימא אי לאו דבאפי נפשיה דחיא מתו לא היה צריך קרא למת מצוה דדחיא שלשתן דכיון דכ´´ג ונזיר נדחים משום מת מצוה בשביל שהולך עדיין לשחוט את פסחו לא מימנע א´´א לומר כן דהא לכהן הדיוט ונזיר איצטריך קרא אף על גב דכהן הדיוט לחודיה מיטמא למתו ויש פירושים שמוגה בהם משום הך קשיא דלא מיירי הכא בנזיר אלא בהולך לשחוט פסחו לחודיה ולא יתכן כלל דהיינו ברייתא דמייתי בסמוך דמיירי בכהן ונזיר ונראה דדייק משום דקתני הכא אמרת לא יטמא ובכולהו לא קתני הכי משמע לא יטמא משום שחיטת פסחו ולא גרסינן ת´´ל לא יטמא ועוד נראה לדקדק אי שחיטת הפסח לחודה לא דחיא טומאת קרובים ה´´ל למתנייה ברישא דהולך לשחוט כו´ הרי שהיה כ´´ג ונזיר והולך לשחוט כו´ כמו כהן הדיוט דתני ברישא דמעיקרא תני הקל יותר כי היכי דתני כהן הדיוט קודם לנזיר ואח´´כ כ´´ג ונזיר: הא רבי ישמעאל הא ר´´ע. פי´ בקונטרס ואפילו מת לאחר חצות נמי קאמר ר´´ע יטמא משום דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הילכך מטמאינן ליה וממילא אזל ליה כרת דה´´ל טמא דפסח יש לו תשלומין בשני ולא דמי לעשה דהשלמה דאתי עשה דפסח ודחי ליה כדאמר בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט ושם.) אע´´פ שיש לו תשלומין בשני: נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים. בנזיר בפ´ כ´´ג (דף מח:) גרס איפכא ועיקר ועושה שם [חדא] דרשא מלאביו ולאמו:
עמוד ב´:
רבא אמר אידי ואידי אחר חצות ול´´ק כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו א´´ל רב אדא בר מתנה לרבא אחר ששחטו וזרקו את דמו מה דהוה הוה א´´ל רבינא אכילת פסחים מעכבא מדרבה בר רב הונא א´´ל ציית מאי דקאמר לך רבך מאי דרבה בר רב הונא דתניא יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב הא גופא קשיא אמרת יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל והדר תני אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב אמר רב חסדא תנאי היא רבה בר רב הונא אמר ל´´ק כאן ששמע שמועה על מתו סמוך לשקיעת החמה וכן שליקטו לו עצמות סמוך לשקיעת החמה וכן שמת לו מת וקברו סמוך לשקיעת החמה וכאן לאחר שקיעת החמה לאחר שקה´´ח מאי דהוה הוה אלא ש´´מ אכילת פסחים מעכבא רב אשי אמר מאי אחד זה ואחד זה ה´´ק אחד יום שמועה ואחד יום ליקוט טובל ואוכל בקדשים לערב והא דרב אשי בדותא היא מכדי עלה קאי זה וזה מיבעי ליה אלא ש´´מ בדותא היא ומאי תנאי דתניא עד מתי מתאונן עליו כל היום רבי אומר כל זמן שלא נקבר במאי עסקינן אילימא ביום מיתה מי איכא דלית ליה דיום מיתה דתפיס לילו מדרבנן ותו רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אישתרי ליה ומי איכא דלית ליה {עמוס ח-י} ואחריתה כיום מר אמר רב ששת איום קבורה קאי מתקיף רב יוסף אלא הא דקתני השומע על מתו כמלקט עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל הא מני אלא תריץ עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום ולילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר [אבל נקבר] בלא לילו אמרוה קמיה דר´ ירמיה אמר גברא רבה כרב יוסף לימא הכי לימא דרבי לקולא והתניא עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן ועד עשרה ימים דברי רבי וחכ´´א אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד אלא תריץ הכי עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר ואם נקבר תופס לילו אמרוה קמיה דרבא מדקאמר רבי יום קבורה תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והתניא {ויקרא י-יט} הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי רבי יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים לעולם דרבנן היא
רש"י
רבא אמר כו´. אמילתיה דר´´ש קאי לשנויי דר´´ש אדר´´ש: אידי ואידי לאחר חצות. ואפילו מת לאחר חצות קודם ששחטו עליו אית ליה לר´´ש לא יביא את פסחו דרחמנא דחייה כדדריש ואזיל שלמים קרבנו כל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם ודקתני אונן טובל ואוכל פסחו לערב כשמת לאחר ששחטו וזרקו עליו: מאי דהוה הוה. הרי נפטר ואמאי דחייא אכילתו אנינות לילה דרבנן טפי משאר קדשים בשלמא לאביי דמוקי לה בקודם ששחטו וזרקו עליו ובלאחר חצות חובת פסח חלה עליו להביא ואי לא שרית ליה לאוכלו לא מייתי הילכך לא העמידו דבריהם אלא לרבא אמאי לא העמידו הא כבר שחט וזרק: ה´´ג א´´ל רבינא אכילת פסחים מעכבא מדרבה בר רב הונא. ולקמן מייתינן לה: א´´ל רבא לרב אדא ציית מאי דאמר לך רבך. רבינא שמע לו שיפה השיבך על שאילתך ובמסכת שבועות כי האי סוגיא דרבה ורבינא ורב אדא בפ´ ידיעות הטומאה (דף יח.): יום שמועה. ששמע שמת לו מת ובשמועה קרובה שתוך ל´ עסקינן: כיום קבורה למצות שבעה ושלשים. מיום שמועה מתחיל למנות ז´ לרחיצה ונעילת הסנדל ול´ לגיהוץ: ולאכילת פסחים. הוי יום שמועה כיום ליקוט עצמות דקיימא לן בפסחים בפרק האשה (דף צב.) השומע על מתו והמלקט עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב והוינן בה מלקט עצמות הזאה שלישי וז´ בעי ומשנינן אימא שליקטו אחרים עצמות דאמרינן במו´´ק (דף ח.) המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ואשמועינן בפסחים דלערב מותר בקדשים והכא אשמועינן יום שמועה לענין אכילת פסחים לא כיום קבורה הוא דאילו יום קבורה לא אכיל פסחו לערב ואפילו מת באתמול בי´´ג אלא כיום ליקוט עצמות הוי ומותר בכל הקדשים והא דנקט פסחים משום דיום קבורה נקט ליה למימר דביום קבורה אפילו פסח נמי לא: אחד זה ואחד זה. על כרחך איום קבורה ויום ליקוט קאי וקשיא רישא לסיפא כדלקמן דאי איום שמועה ויום ליקוט לא שייך למיתני אחד זה ואחד זה דכיון דמינייהו סליק זה וזה מיבעי ליה: טובל ואוכל. בקדשים לערב וכ´´ש פסחו: כיום ליקוט עצמות. משמע ולא כיום קבורה דאילו יום קבורה לא אכיל פסחו לערב: תנאי היא. דפליגי בליל יום קבורה שאינה יום מיתה דאיכא למ´´ד תפיס לילו מדרבנן וסבר אכילת פסחים לא מעכבא הילכך אפילו פסח לא אכיל ולקמן מייתי להו: רבה בר רב הונא אמר כאן ששמע שמועה או שלקטו לו עצמות או שקבר מתו בי´´ד סמוך לשקיעת החמה וכאן לאחר שקיעת החמה. סיפא דקתני בכולהו אוכל קדשים וכ´´ש פסחו כשבא עליו אחד מאלו לפני שקיעת החמה דה´´ל לערב ליל יום קבורה וליל יום שמועה וליל (פסחים) ביום ליקוט עצמות וסבר יום קבורה לא תפיס לילו אפילו מדרבנן וכ´´ש יום שמועה וליקוט עצמות והא דתני רישא ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות דאילו יום קבורה לא אכל כשאירע לו אחד מאלו לאחר שקיעת החמה דה´´ל לילה זה יום קבורה עצמו ולא ליל יום קבורה אע´´ג דאף הוא מדרבנן החמירו ביום קבורה עצמו יותר מיום שמועה וליקוט לאוסרו בפסח אבל ביום ליקוט לא אסרוהו בפסח אלא בשאר קדשים הצריכוהו להמתין עד ערב וה´´ק לאכילת פסחים הוי יום שמועה כיום ליקוט ואוכל פסחו ואפי´ שמע או ליקט אחר שקיעה דה´´ל יום שמועה עצמו ויום ליקוט עצמות ואפילו הכי שרי מה שאין כן ביום קבורה עצמו דאילו מת לו מת בי´´ג וקברו אותו עממים לאחר שקיעה די´´ד אסור לאכול בפסח ואע´´ג דחלה עליו שמחת הרגל ואינו נוהג אבילות ברגל ה´´מ אבילות דמדרבנן היא וכתיב ושמחת בחגך אבל אנינות ליאסר בקדשים חלה עליו ואחד זה ואחד זה היכא דבאו עליו מבעוד יום אוכל בקדשים לערב דלילו לא תפיס ומיהו ביום אסור בשאר קדשים אפי´ יום שמועה וליקוט עצמות בר מפסח כדמפרש טעמא ואזיל: מאי דהוה הוה. ומה לי פסח ומה לי שאר קדשים הא אמרת קדשים אסור ביום ליקוט לבו ביום כדקתני לערב ובפסח אמאי שרית ליה: אכילת פסחים מעכבת. לא העמידו דבריהם במקום כרת ומיהו ביום קבורה העמידו דבריהם משום דרובא קברי ביום מיתה ואתי למישרי יום מיתה עצמו ויש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בפסחים בהאשה (דף צב.): ומאי תנאי. דפליגי ביום קבורה למיתפס לילו מדרבנן דקאמר רב חסדא לעיל תנאי היא: עד מתי מתאונן. ליאסר בקדשים: כל היום. קס´´ד בלא לילו: כל זמן שלא נקבר. קא ס´´ד לקולא פליג ואמר דכל היום לא מיתסר דמשקברו הותר מיד: אי נימא ביום מיתה. שקברו ביום שמת: מי איכא דלית ליה כו´. הא בין לר´´ש בין לרבי דפליגי עליה דר´ יהודה באנינות לילה דיום מיתה מודו מדברי סופרים מיהא אסור: אחריתה כיום מר. אחריתה של זונה כיום מר שמתאבל ומימר על מתו לפי שסופו למות עליה ויתאבלו עליהן אלמא מרירות יום שלם הוא: איום קבורה. שמת אתמול וקברו היום ואכתי לא אסיקנא מילתיה לתנאי דרב חסדא עד סיפא דתרצה ר´ ירמיה: הא מני. בין לרבי בין לרבנן מותר: כל אותו היום. של קבורה ולילו: רבי אומר כל זמן שלא נקבר. אבל קברו אישתרי ליה בלילה ומיהו ביום ליכא למימר דשרי ליה רבי דאפילו יום דליקוט עצמות אסור כל היום כדאמרת טובל ואוכל לערב: והתניא כו´. אלמא רבי לחומרא אמרה וכיון דליכא לפרושי פלוגתא דרבנן לאכול בעודו מוטל לפניו וע´´כ בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפי´ קברו לסוף י´ ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכ´´א אינו מתאונן עליו ביום קבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו והיינו תנאי דרב חסדא: מדקא´´ר יום קבורה. דאיהו גופיה דרבנן תפיס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה דאורייתא: תפיס לילו דאורייתא דקא סלקא דעתך לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם שעיקרו מדבריהם יותר משעשתה תורה לדבריה: הן היום. הן משמע דאלו הקרבנות חלוקין משאר קרבנות שעליהן שמעת לאוכלן באנינות לילה מפני שכולנו אוננין ואין כהן לאוכלן אבל לדורות שיש כהנים לאוכלן בין ביום ובין בלילה אסור: לעולם דרבנן היא. אפילו אנינות לילה דיום מיתה ואפילו הכי יום קבורה דאיהו גופיה מדרבנן לילו נמי לרבי אסור מדרבנן:
תוספות
אכילת פסחים מעכבא. פלוגתא היא בפרק כיצד צולין (פסחים דף עח:) דרבי נתן ורבנן ומשמע מתוך פירוש הקונטרס דסבר לה כמ´´ד מעכבא לגבי הא [דאפילו למ´´ד לא מעכבא] דבעינן גברא ראוי לאכילה כדמוכח התם אם כן אכילה היא מצוה וסברא הוא שדוחה אנינות דרבנן א´´נ כיון דכתיב איש לפי אכלו למצוה דמצוה בדידיה מבאחריני סברא הוא דדחיא אנינות דרבנן ומעכבא דקאמר לאו דוקא: סמוך לשקיעת החמה. במנחה נקט סמוך נקט נמי הכא סמוך דהוה מצי למימר כאן קודם שקיעה כאן לאחר שקיעה: ואחריתה כיום מר. פסוק הוא בתרי עשר [עמוס ח´]. ושמתיה לאבל יחיד ואחריתה כיום מר ולא כמו שפירש בקונטרס: