והוציאו למזבח והכניסן מהו הכא ודאי חד מקום הוא או [דילמא] יציאה קרינא ביה תיקו: נכנס לכפר: תניא רבי אליעזר אומר נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן {ויקרא טז-יז} וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר ונאמר להלן {ויקרא טז-כז} ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר במאי קמיפלגי מ´´ס דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מבפנים ומ´´ס דנין בהמה מבהמה ואין דנין בהמה מאדם: רבי יהודה אומר כו´: הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר אמר רבי ירמיה ממשמע שנאמר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם (אל אהל מועד) לכפר בקודש מה ת´´ל {ויקרא טז-כח} והשורף מה תלמוד לומר והשורף לגופיה איצטריך אלא מה ת´´ל חטאת חטאת לפי שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יום הכפורים שנשרפין אבית הדשן מטמאין בגדים שאר נשרפין מנין ת´´ל חטאת חטאת דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת שאין תלמוד לומר לכפר מה תלמוד לומר לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים ורבי יהודה לכפר לא משמע ליה מאי טעמא לאו משום דמיבעיא ליה לגזירה שוה:
הדרן עלך כל הזבחים שנתערבו
מתני´ המזבח מקדש [את] הראוי לו רבי יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר {ויקרא ו-ב} היא העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלתה לא תרד אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו רבי שמעון אומר הזבח כשר ונסכים פסולין הנסכים כשירים והזבח פסול אפי´ זה וזה פסולין הזבח לא ירד והנסכים ירדו:
רש"י
והוציאו למזבח. להזות שבע על טיהרו ומתן ד´ על קרנותיו כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה´ וכפר עליו ותנן זה מזבח הזהב בפרק הוציאו לו (יומא דף נח:) ואמרינן התם דלהכי כתיב ויצא עד דנפיק מכוליה מזבח שלא יעמוד בין המזבח ולפרכת בשעת מתנות המזבח אלא בין המזבח לפתח לצד המזרח: הכא חד מקום הוא. שאין הפסק (מזבח) בינתים ולא הויא הכנסה שלא במקומה: או דילמא. רחמנא שויה שני מקומות דכתיב ביה יציאה: ה´´ג בת´´כ רבי אליעזר אומר נאמר כאן לכפר בקדש ונאמר להלן לכפר בקדש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר בקדש ונאמר להלן לכפר בקדש מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר ר´ אליעזר יליף לכפר דאשר יובא מדמה לכפר מוכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר ומזהיר שפורשין מן ההיכל בשעת הקטרה מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הוזהרו חביריו לפרוש הילכך כתיב לכפר ועדיין לא כיפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר מתחילת הבאתה ע´´מ לכפר משמע שנפסל הילכך אע´´פ שלא כיפר: ונאמר להלן לכפר בקדש. דר´ שמעון ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא וגו´ מה להלן בשכיפר הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא אף כאן בשכיפר: רבי אליעזר סבר דנין חוץ מחוץ. דם חטאת החיצונה שהכתוב מלמדך שתעמוד בחוץ ולא יכניסוהו לפנים מאדם זה שהכתוב מזהירו שיעמוד בחוץ: ואין דנין חוץ מבפנים. מפר יוה´´כ שהבאתה כמצותה לפנים: דנין בהמה מבהמה. חטאת חיצונה מחטאת פנימי: ה´´ג [הכניס שוגג כשר] הא מזיד פסול בשכיפר או בשלא כיפר. בשכיפר וכרבי שמעון סבירא ליה או אפי´ בשלא כיפר וכרבי אליעזר: ה´´ג בתורת כהנים ואת פר החטאת וגו´ והשורף אותם וגו´ מה ת´´ל דמשמע דמיבעי ליה מה ת´´ל והשורף היינו דקפריך מה ת´´ל הא לגופיה איצטריך ללמדך שהשורפן מטמא בגדים: אלא מה תלמוד לומר. אחטאת חטאת תרי זימני מהדר: ונשרפין אבית הדשן. כדי נסבה דהא עיקר על שפך הדשן ישרף בפר העלם דבר כתיב אלא משום דמטמא בגדים נקט לה דלא כתיב בהו: אינו צריך. ללמד מחטאת חטאת דממשמעותא דקרא נפקא דתלי טעמא דטומאת בגדים משום דהובא את דמה לכפר למדנו שכל הפנימים השורפם מטמא בגדים שלא היה לו לכתוב ואשר הובא וגו´ אלא ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו´: מאי טעמא. לא נפקא ליה לר´ יהודה מלכפר: לאו משום דמפיק ליה. להאי לכפר לג´´ש דרבי שמעון ללמד על דמים החיצונים שנכנס דמם לפנים שאין פסול אלא א´´כ כיפר כרבי שמעון ולאו משום דתלי טעמא דשריפה בהובא את דמן הילכך איצטריך חטאת חטאת לרבות שאר הפנימיות: מתני´ מתני´ המזבח מקדש. אפילו דבר פסול שעלה למזבח קדשו המזבח ליעשות לחמו ואין מורידין אותו: את הראוי לו. משהוברר לחלקו ובגמרא מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי לאחר קמיצה שלא הובררו לחלק גבוה דאע´´ג דקידשה המנחה כולה בכלי אין זה חלק גבוה ברור שאין המנחה קריבה כולה ובקמיצה בלא מתן כלי אין זה מבורר למזבח: רבי יהושע אומר כו´. הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין רבי סתם מתניתין את הראוי לו למעוטי שאין ראוי לו והדר מפרש ומאי ניהו ראוי לו לרבי יהושע ראוי לאישים שנפסל ולא דם פסול ונסכים פסולין שאינן לאישים ולר´´ג כל הראוי למזבח שנפסל אפילו דם ונסכים ואין לך למעט אלא מה שלא נברר לחלק מזבח מעולם ומאי נינהו קמצים שלא קידשו מעולם בכלי: לאישים. לאש: היא העולה על מוקדה. דבר שהוא למוקד ועולה היא בהוייתן יהא ולא ירד היא משמע בהוייתו תהא משעלתה על מוקדה: אף כל שראוי לאישים. לאפוקי דם ונסכים (פסולים) כדמפרש בסיפא אין בין דברי ר´´ג לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים: רבי שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כרבי יהושע (ובדם) ובנסכים הבאין בפני עצמן כרבן גמליאל ולאו ממוקדה יליף אלא טעמא אחרינא אית ליה כדמפרש בגמרא: אם הזבח כשר והנסכים פסולין. כגון שיצאו או נטמאו: או הזבח נפסל והנסכים כשרין. הואיל והם באים בגללו נפסלו עמו ובטלה תורת הקרבה מהן: הזבח לא ירד. דמזבח קדשו:
תוספות
נשרפין אבית הדשן. פירש בקונטרס כדי נסבה דעיקר על שפך הדשן ישרף בפר העלם דבר כתיב ולא דק דלא בפר העלם כתיב אלא בפר כהן משוח מ´´מ הדין עמו דכדי נסבה ויש לפרש דהכי קאמר מאותן הנשרפין אבית הדשן לא מצינו שמטמא בגדים אלא אלו בלבד מניין לרבות פר כהן משוח כו´ וצ´´ע אי מהך דרשא נמי נפקא לן שריפת בית הדשן בפר [יום] הכפורים: מתני´ המזבח מקדש כו´. רבי יהושע ורבן גמליאל אתו לפרושי הך רישא וכי האי גוונא בחזקת הבתים (ב´´ב דף כח.) דרבי ישמעאל ורבי עקיבא קמפרשי בסיפא חזקה דרישא: היא העולה. פירש בקונטרס היא משמע בהוייתה תהא משעלתה על מוקדה וקשה דבגמרא משמע דהיא מיעוטא הוא ולא ריבויא אלא תנא אזאת תורת העולה סמיך:
עמוד ב´:
גמ´ ראוי לו אין שאין ראוי לו לא למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי קמצין שלא קידשו בכלי מתקיף לה רבינא מאי שנא מדעולא דאמר עולא אימורי קדשים קלין שהעלן לפני זריקת דמן לא ירדו נעשו לחמו של מזבח הנך לא מיחסרו מעשה בגופייהו הני מיחסרו מעשה בגופייהו: ר´ יהושע אומר כל הראוי לאישים כו´: ורבן גמליאל נמי הכתיב עולה על מוקדה ההוא לאהדורי פוקעין הוא דאתא ואידך לאהדורי פוקעין מנא ליה נפקא ליה מאשר תאכל האש ואידך ההוא מיבעי ליה לעכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת דתני רבי חנינא בר מניומי בר´ אליעזר בן יעקב {ויקרא ו-ג} אשר תאכל האש את העולה על המזבח עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת ואידך לאו ממילא ש´´מ דעכולי עולה מהדרינן: רבן גמליאל אומר כל הראוי כו´: ורבי יהושע נמי הכתיב מזבח ההוא מיבעיא ליה מאי (טעמא) קאמר רחמנא כל הראוי למוקדה מקדש מזבח ואידך מזבח אחרינא כתיב ואידך חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר ואידך כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא היתה לו שעת הכושר לא שנא לא היתה לו שעת הכושר: רבי שמעון אומר הזבח כשר כו´: תניא רבי שמעון אומר עולה מה עולה הבאה בגלל עצמה אף כל הבאין בגלל עצמן יצאו נסכים הבאין בגלל זבח רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר {שמות כט-לז} כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי ת´´ל {שמות כט-לח} כבשים מה כבשים ראויין אף כל ראוי ר´´ע אומר {שמות כט-יח} עולה מה עולה ראויה אף כל ראויה מאי בינייהו אמר רב אדא בר אהבה עולת העוף פסולה איכא בינייהו מר מייתי לה מעולה ומר מייתי לה מכבשים ולמאן דמייתי לה מכבשים הכתיב עולה אי כתיב כבשים ולא כתיב עולה ה´´א אפילו מחיים כתב רחמנא עולה ולמאן דמייתי ליה מעולה הא כתיב כבשים אי כתיב עולה ולא כתיב כבשים הוה אמינא אפילו מנחה כתב רחמנא כבשים מאי איכא בין הני תנאי להני תנאי דמתניתין אמר רב פפא קמצים שקדשו בכלי איכא בינייהו לתנאי דידן לא ירדו לתנאי דמתניתא ירדו (ר´´ל אמר) מנחה הבאה בפני עצמה לדברי כולן לא תרד לדברי רבי יוסי הגלילי ור´´ע
רש"י
והנסכים ירדו. שאין מזבח מקדש פסולין אלא בבאין בגלל עצמן אבל לא הבאין בגלל אחרים כדיליף ר´´ש טעמיה בגמרא (מפרש): גמ´ למעוטי מאי. שלא נראה למזבח לדברי הכל: אימורי קדשים קלים לפני זריקת דמן. לא הובררו למזבח שזריקת דמן שלהן קובעתן לחלק גבוה לענין מעילה מה שאין כן בקדשי קדשים. שהן מתחילתן לגבוה ואימוריהן עולין למזבח אבל קדשים קלים אין בהן מעילה אפי´ באימוריהן כדתניא בתורת כהנים את קדשי ה´ המיוחדים לשם יצאו קדשים קלים אבל לאחר זריקת דמים יש מעילה באימוריהן דנפקא לן מוכל חלב לה´ לרבות אימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים למעילה ואפילו הכי קאמר לא ירדו: בגופייהו. דאיפסולן בדבר אחר הוא: ההוא לאהדורי פוקעין. דלאו אפסולין קאי אלא אכשרין שפוקעין מן היקידה אישיקלטי´´ר וקאמר קרא שיחזירה למוקדה דעל מוקדה משמע מוקד שהיה לה כבר: אשר תאכל האש כו´. קרא יתירא הוא דפשיטא דדשן מאשר תאכל האש הוא אלא לדרשא אתא אשר תאכל האש ותפקעם העולה מעל המזבח חזור והעלם על המזבח: לאו ממילא ש´´מ כו´. הילכך לא בעי קרא אחרינא: מקדש מזבח. ללמדך טעמא שלא ירד משום קדושת מזבח הוא: מזבח אחרינא כתיב. כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כט): שעת הכושר. להקטרה לפני פסולו כגון לן ויוצא וטמא: לא היתה לו שעת הכושר. נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו: ת´´ל כבשים. וסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח: ר´ עקיבא אומר. עולה בהאי קרא כתיב: מר מייתי לה מעולה. דלא תרד דאף עולת העוף משמע ומר מייתי לה לקידושי פסולין מכבשים בהמה ולא עוף: כתב רחמנא עולה. משראוי לעלות: ה´´ג קמצים שקדשו בכלי איכא בינייהו לתנא דידן לא ירדו לתנא דמתניתא ירדו: קמצים שקידשו בכלי. ונפסלו: לתנאי דידן. רבן גמליאל ורבי יהושע לא ירדו דגמרי לה ממוקדה וממזבח והני בני מזבח ומוקדה נינהו עד שלא נפסלו: לתנאי דמתניתא. רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא ירדו דעולה בעינן אבל מנחה תרד:
תוספות
הנסכין כשירין והזבח פסול. אי אפשר להיות לנסכין כשירים גמורין כיון דהזבח פסול אלא כלומר כשירין מפסול עצמן: למעוטי מאי. אי למעוטי קטרת קאתי הא תנא ליה סיפא וכן רובע ונרבע קתני בסיפא ולא הוה ליה למיתניא ראוי לו אלא המזבח מקדש את הפסולין: למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי. לכאורה אפילו אליבא דר´´ש קאי דאמר לקמן (דף פד.) בנשפך דמה דלא ירד חדא דלכולהו תנאי מיבעי ליה לאשכוחי שאין ראוי לו ועוד מדפריך עלה מ´´ש מדעולא דההיא דעולא אתיא כר´´ש דלרבי יהודה ירדו מדאמר עלה רבי זירא לקמן אף אנן נמי תנינא שנשפך דמה כו´ וכי קאמר למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי הכי נמי דהוה מצי למימר לרבי יהודה למעוטי אימורי קדשים קלין שהעלן לפני זריקת דמים דירדו אלא משום דאיירי לר´ שמעון נקט הכי והקשה ה´´ר חיים דהא שמעינן לר´ שמעון בהקומץ רבה (מנחות דף כו.) דקומץ לא בעי קידוש כלי וצריך לומר על כרחין דהכא אליבא דרבנן נקט דבעו בקומץ קידוש כלי כדקיימא לן בכל דוכתי ולא כרבי שמעון ולרבי שמעון משכחת לה שאין ראוי לו כגון לבונה קודם קמיצת הסולת שהלבונה ניתרת בקמיצת הסולת ועוד נראה דההיא דעולא ככולי עלמא דבכל דוכתי מייתי לה הכא ובפ´´ק דמעילה (דף ז:) ועוד מדפריך מאי שנא מדעולא ולא פריך מ´´ש ממתני´ שנשפך דמה וכן במעילה דמייתי מדעולא ולא מייתי ממתני´ דנשפך אע´´ג דמייתי דומה לדומה מתמה משמע דההיא דעולא ככולי עלמא דאפי´ ר´ יהודה מודה דנעשו לחמו של מזבח ולא דמי לנשפך דמה כיון דאיכא זריקת דמה והא דאמר רבי זירא לקמן אף אנן נמי תנינא לר´´ש מוכח שפיר דנעשה לחמו של מזבח ודחי הש´´ס דאפילו לרבי שמעון אין כאן ראיה וה´´ה דהוה מצי למימר דלר´´ש פשיטא וכי איצטריך ליה לעולא לאשמועינן אליבא דר´ יהודה: ההוא לאהדורי פוקעין הוא דאתא. ומהא דדרשינן לקמן ועשית עולותיך הבשר והדם עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות לא נפקי פוקעין דקסבר האי תנא דלא אמרינן ממילא שמעינן מינה כי היכי דנפקא לן בסמוך מאשר תאכל האש את העולה דדרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת ומאן דאית ליה ממילא שמעת מינה הכי נמי הוה מצי למידרש פוקעין מועשית ומ´´מ תרוויהו צריכי מאשר תאכל האש דמועשית לא הוה ממעטין קטרת כיון דבר הקרבה הוא כמו בשר ודם ועוד יש לומר דהיינו טעמא דלא נפקא פוקעין מדדרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות משום דהוה מוקמינא ליה משפירשו מן המערכה ועודם על גבי המזבח ולא נפלו לארץ אבל נפלו לארץ אפילו עיכולי עולה אי אתה מחזיר: ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת. עיכולי לבונה לא ממעט דמהדרינן להו כדמוכח בהקומץ רבה (מנחות דף כו:) והיינו טעמא דעל המזבח כל הראוי למזבח החיצון קאמר: מה עולה ראויה. וצריך לדקדק בכולה שמעתין דמרבינן כל הקרבנות אע´´ג דכתיב עולה: הוה אמינא אפילו מחיים. ובדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא כדאמר לקמן כתב רחמנא עולה שראוי לעלות: (כל עולין) אפילו מנחה. תימה דבפרק שתי מדות (מנחות דף צ:) ממעטים מנחה מנסכים מדכתב עולה ויש לומר דשאני התם דמסתבר עולה דווקא דכולה כליל דדומיא דנסכים דכולה למזבח אי נמי שאני הכא דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש דכל משמע לרבויי אי נמי משום דכתיב זאת תורת דריבה תורה אחת לכל העולין: